פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
5377/14
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקש:
יעקב בן יששכר
נ ג ד
המשיבה:
עיריית תל אביב-יפו
בקשת רשות לערור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.8.2014 בע"ח 34/14 שניתן על-ידי כבוד
השופטת ח' פלינר
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
1.
לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.8.2014 (ע"ח 34/14, השופטת ח' פלינר ). בהחלטתו זו דחה בית המשפט המחוזי ערר שהגיש המבקש על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (השופט א' ברקאי ).
2.
המבקש הוזמן להתייצב לדיון ביום 6.7.2014 בהליך המתקיים בעניינו בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו, אך לא עשה כן. בהמשך לכך, ביום 17.7.2014 בית המשפט לעניינים מקומיים הוציא צו הבאה כנגד המבקש, ובגדרו הורה על מעצרו של המבקש, תוך התנאת שחרורו בהפקדת ערבון כספי בסך 2,500 שקל ובחתימה על התחייבות להתייצב לדיון ביום 4.9.2014.
3.
המבקש הגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה הנושאת את הכותרת "בקשה לביטול צו הבאה אם הוצא שלא כדין לאחר שהמבקש המציא אישור מחלה". במסגרת הבקשה טען המבקש כי הוא המציא אישור מחלה התקף ליום הדיון ממנו הוא נעדר, ומסיבה זו, לשיטתו, לא היה מקום להוציא צו הבאה בעניינו. לצד זאת, העלה המבקש כנגד השופט בבית המשפט לעניינים מקומיים טענות בעלות אופי אישי, ובין היתר האשים אותו בכך שהוא "מתנקם" בו.
4.
בהתייחס לבקשה זו של המבקש, נתן בית המשפט לעניינים מקומיים החלטה לפיה "הנאשם יטהר בקשתו מכל אשר לא קשור לכתב האישום ולבקשה, וככל שיישאר בה דבר יגישה לבית המשפט פעם נוספת".
5.
המבקש הגיש ערר בנושא זה לבית המשפט המחוזי. בעיקרם של דברים, הוא שב וטען כי לא התייצב לדיון שנקבע ליום 6.7.2014 כיוון שנפל ונחבל בכתפו, והיה נתון תחת השפעתם של משככי כאבים. בהתאם לכך, הוא טען שהיה מקום לבטל את צו ההבאה שהוצא נגדו. המבקש כלל בערר שלל טענות נוספות, אשר ברובן נשאו אופי אישי וכוונו נגד השופט שנתן את ההחלטה בבית המשפט לעניינים מקומיים, וכן נגד שופטים נוספים.
6.
ביום 4.8.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הערר. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שמתוכנו של הערר לא ניתן להבין כלפי איזו החלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים הוא מכוון – ההחלטה המקורית בנושא צו ההבאה או ההחלטה שלא לבטלו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מכל מקום, הוא לא מצא מקום להתערב בעניין ולבטל את צו ההבאה. לבסוף, בית המשפט המחוזי עמד על כך שהערר, כמו גם הבקשה שהגיד המבקש לבית המשפט לעניינים מקומיים לביטולו של צו ההבאה, מנוסחים באופן מתלהם ומשתלח. בסיכומו של דבר, דחה כאמור בית המשפט המחוזי את הערר.
7.
ביום 5.8.2014 דחה בית המשפט המחוזי בקשה שהגיש המבקש לעיון חוזר בהחלטתו לדחות את הערר, בקובעו שהבקשה לא מקיימת את התנאים לקיום עיון חוזר.
8.
הבקשה שלפני מכוונת כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הערר. המבקש טוען שהחלטה זו אינה מנומקת דיה, בשים לב לכך שבעיקרה היא נוגעת לסגנון המתלהם שבה נוסח הערר.
9.
לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובתה של המשיבה.
10.
כידוע, על בקשה למתן רשות לערור בענייני מעצרים חלות אמות מידה דומות לאלו שהותוו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), תוך התאמתן של אמות המידה אלה למאטרייה המשפטית הייחודית לתחום המעצרים. במסגרת כך, על המבקש להוכיח כי בקשתו מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או שקיימות נסיבות פרטניות המצדיקות מתן רשות לערור, לשם מניעת עוול קשה או לצורך שמירה על שלום הציבור ובטחונו (ראו למשל: בש"פ 7365/13 פלוני נ' מדינת ישראל (11.11.2013); בש"פ 3449/14 מור נ' מדינת ישראל (21.5.2014)).
11.
הבקשה שלפני אינה מקיימת אמות מידה אלה. היא איננה מעוררת כל שאלה משפטית או ציבורית, ואף לא התרשמתי כי דחייתה תגרום למבקש עוול. גם אם ניתן היה להרחיב את ההנמקה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הערר, הרי שהיא הייתה מספקת בנסיבות העניין בשים לב לטענות שהועלו על-ידי המבקש. בעיקרו של דבר, ההנמקה השיפוטית אמורה להתייחס לטענות המועלות על-ידי בעלי הדין. בהקשר זה, הערר הכיל בעיקרו טענות אישיות ובוטות כנגד שופטים, טענות שאין להן כל מקום בכתבי בית דין. הן אף לא העלו בפני בית המשפט המחוזי שאלות משפטיות שחייבו התייחסות מפורטת.
12.
בשולי הדברים יצוין, כי טרם נתבררה בבית משפט זה כל צורכה השאלה האם קיימת זכות לערור על צו הבאה שהוצא מכוח סעיף 99 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ואם כן – מהו עיגונה הנורמטיבי של זכות זו (ראו למשל: בש"פ 2141/10 אבידר נ' מדינת ישראל (19.4.2010); בש"פ 9661/08
שושן נ' מדינת ישראל (20.11.2008) (להלן: עניין שושן ); בש"פ 10592/08 בן-שושן נ' מדינת ישראל (18.12.2008) (להלן: עניין בן-שושן )). המגמה העולה מן הפסיקה היא כי אכן קיימת זכות לערור על צו הבאה, וכי זכות זו נובעת, ככל הנראה, מסעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). לצד זאת, הובעה הדעה הגורסת כי כאשר הנאשם אינו מפקיד את הערובה שנקבעה בצו ההבאה, דרך המלך היא ביצועו, תוך מתן אפשרות לכך שהנאשם ישמיע קודם כל את טענותיו בבית המשפט שאליו הוא מובא (ראו: עניין שושן , בפסקה 7), וכן צוין כי, מכל מקום, ניתן "להקדים תרופה למכה" ולהגיש בקשה לעיון חוזר בצו בבית המשפט הדיוני, אשר על ההחלטה בו ניתן יהיה להגיש ערר (ראו: עניין בן-שושן , בפסקה ז'). כך או כך, שאלה זו לא נדונה בפני בית המשפט המחוזי, ואין צורך להכריע בה בנסיבות העניין.
13.
סוף דבר: הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ז באב התשע"ד (13.8.2014).
ש ו פ ט ת