בש"פ 5385/99 בוחבוט אלי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת שופט בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ממן), אשר קיבל את עררה של המדינה וציווה על המשך מעצרם של העוררים לצורכי חקירה עד ליום א' 15.8.99 בשעה 18:00.

העוררים נעצרו ביום 6.8.99 בשעה 02:00 לפנות בוקר. באותו בוקר הובאו בפני שופט להארכת מעצרם. מאז, נתונים העוררים במעצר על פי צווי מעצר שניתנו לתקופות קצרות. בדיון שהתקיים ביום 10.8.99 בפני שופט שלום בטבריה, הוחלט לשחרר את העוררים בתנאי מעצר בית מלא. ערר המדינה על החלטה זו נתקבל בבית המשפט המחוזי, ועל כך הערר שבפניי.

כנגד העוררים מתנהלת חקירה בחשד לביצוע עבירות של חטיפה, סחיטה באיומים וגרימת חבלה חמורה. לפי החשד, העוררים ביחד עם אחרים, היו מעורבים בחטיפה של שלושה צעירים כבני 18, אשר העוררים חשדו בהם כי פרצו לביתו של אחיו של העורר 1. שניים מקורבנות העבירה הגיעו לבית החולים חבולים קשה, ואחד מהם עדיין מאושפז בבית החולים. על פי החשד ועל פי חומר הראיות שנאסף עד כה, מעורבים אנשים נוספים במעשי העבירה המיוחסים לעוררים, והחקירה בפרשה זו הסתעפה.

טענותיו של הסניגור בערר שלפניי היו מופנות כנגד ההליך שהתקיים בפני השופט שדן בערר בבית המשפט המחוזי. כן טען שניתן לבצע את פעולות החקירה הנדרשות שלא בתנאי מעצר. המדינה טוענת כי על המשטרה לבצע שורה של פעולות חקירה, שלא ניתן לקיימן אלא כשהחשודים במעצר; עד כה, נעשו פעולות חקירה רבות בזמן שעמד לרשות החוקרים, בהתחשב באילוצי הזמן נוכח התקיימותם של דיונים רבים בעניין מעצרם של העוררים בבתי המשפט השונים במהלך השבוע.

עיינתי בחומר החקירה שהוגש לעיוני ולא הובא לידיעת הסניגור, בהתאם לקבוע בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים). לצורך המעצר בשלבי חקירה אין נדרשות ראיות לכאורה המספיקות להעמדה לדין; לפי סעיף 13(א) לחוק המעצרים, נדרשות ראיות הקושרות את החשוד לעבירות הנדונות ברמה של חשד סביר. עיון בחומר שהוגש לי, הניח את דעתי כי יש בתיק החקירה תשתית ראייתית הקושרת את החשודים לביצוע העבירות המיוחסות להם, במידה המקימה חשד סביר שהחשודים עברו את העבירות.

שוכנעתי מעיון בחומר הראיות שנאסף עד כה, כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרורם של העוררים יביא לשיבוש הליכי החקירה, ויפגע באפשרות להשלים את איסוף הראיות. לפיכך צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי מתקיימת עילת מעצר, בהתאם לסעיף 13(א)(1) לחוק המעצרים.

כנדרש לפי סעיף 13(ב) לחוק המעצרים, שקלתי גם אם ניתן להשלים את פעולות החקירה הנדרשות בפרשה זו תוך שחרורם של העוררים בתנאים מגבילים.

הוצגה לי רשימה של פעולות חקירה אשר לטענת המדינה, יש לבצען במסגרת החקירה, ולא ניתן לקיימן אם העוררים ישוחררו. אכן, רוב הפעולות המנויות ברשימה, אם לא כולן, ניתנות לביצוע רק אם העוררים ישהו במעצר, ושחרורם - גם בתנאים מכבידים - עלול לסכל פעולות אלה. אשר על כן, לא ראיתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לצוות על המעצר כאמור.

טענה מרכזית בטיעוניו של הסניגור בפניי היתה כי אין לקיים את החלטת בית המשפט המחוזי, נוכח הפגם שנפל בהליך שהתקיים בפניו. הפגם הוא, לפי הטענה, כי השופט המחוזי עיין בחומר החקירה החסוי ושמע הסברים בלשכתו מפי החוקר המשטרתי ומפי נציגת הפרקליטות, וכי הליך זה אינו תקין לפי חוק המעצרים. את טיעונו זה מבסס הסניגור על הנוהל המפורט שנקבע בסעיף 15(ה) לחוק המעצרים, ביחס לאופן מסירת עובדות או מידע חסוי לבית המשפט.

מבלי להרחיב בסוגיית סדרי הדין בפני שופט המעצרים, ניתן לקבוע כי המחוקק קבע סדרי דין מפורטים באשר לאופן הצגת חומר לעיני בית המשפט בלבד כאשר הדיון במעצר מתקיים בפני חשוד, והכלל הוא כי המידע החסוי יוגש לבית המשפט בכתב. נוכח הזמן הקצר בו נתברר ערר זה, לא נתקיים בפניי דיון מפורט בשאלה אם הוראות סעיף 15(ה) לחוק המעצרים חלות גם על ערכאת הערר, כשם שהן חלות על הערכאה הדנה במעצר לראשונה. נוטה אני להניח כי כך הוא הדבר.

ההסדר שנקבע בסעיף 15(ה) לחוק המעצרים בכל הנוגע לאופן מסירת המידע החסוי לשופט, יש בו כדי לשמש ערובה בדרך כלל מפני החשש של מסירת מידע סתמי ובלתי בדוק שעלול לשמש תשתית למעצר. יש בו כדי להבטיח כי בשלב מאוחר יותר, יעמוד החומר לביקורת. מכאן חשיבותו של ההסדר. עם זאת, יש להבחין בין החובה לניהול ההליך לפי הקבוע בסעיף 15(ה) לחוק המעצרים, לבין התוצאה המתחייבת מאי הקפדה על ההסדר המפורט בסעיף. העובדה כי לבקשת בית המשפט נמסרו לו הבהרות או פרטים הקשורים לחומר החסוי בתשובה בעל-פה, אינה כשלעצמה סיבה המחייבת פסילת החלטת המעצר. בדרך כלל, יהיה עניין זה תלוי בנסיבות הכרוכות במסירת המידע בעל פה לשופט, ובשקילת מידת הפגיעה בהליך אל מול האינטרס הציבורי במעצר החשוד. מכל מקום, ניתן למסור מידע בעל פה לשופט בהסכמת בא כוח החשוד.

במקרה דנן לא התנגד הסניגור לדיון שנערך בלישכתו של השופט קמא, אלא לאחר מתן החלטת המעצר; בא כוח המדינה טען בפנינו כי ניתן לראות בעמדתו של הסניגור משום הסכמה להליך שקיים השופט. יהא אשר יהא הטעם לכך שהסניגור לא העלה כל טענה כנגד ההליך שהתקיים טרם מתן החלטת המעצר, ראוי היה כי השופט קמא יימנע מלדון בחומר החסוי במעמד צד אחד, ללא הסכמה מפורשת מצד הסניגוריה; עם זאת, בעניין שלפנינו אין כל יסוד להניח כי ההליך במעמד צד אחד, חרג מן הצורך לקבל הבהרות ביחס לחומר החסוי, ואף אין בפנינו טענה לפגיעה בעוררים מעבר לטענה בדבר מראית פני ההליך.

כאשר שוקלים אנו את מידת הפגיעה הליכאורית שנגרמה לעוררים מאופן ניהול ההליך, אל מול האינטרס הציבורי להמשיך ולעצור את העוררים לצורכי חקירה, ובהתחשב בטיבן של העבירות הנחקרות ובחשש לפגיעה בחקירה ולשיבושה, נוטה הכף לטובת המשך מעצרם של העוררים.

אשר על כן, הערר נדחה.