בש"פ 779/04 יוסף אשרף נ. מדינת ישראל

1.ביום 22.1.2004 נעצר העורר יחד עם שניים אחרים בחשד לעבירות של סחר בסמים מסוכנים וזיוף כספים. הדיון בעניין מעצרם של השלושה התקיים למחרת היום, בבית-משפט השלום בחיפה. לדברי השוטר, אשר ליווה את החשודים לדיון, נעשו ניסיונות ליצור קשר עם בא-כוח העורר לקראת הדיון, אך ללא הועיל, והעורר סירב להיות נוכח בדיון בלעדיו. לפיכך, קיים בית-משפט השלום (כבוד השופטת י' וילנר) את הדיון בעניינם של שלושת החשודים בהעדרו של העורר ובתום הדיון קבע כי מחומר החקירה החסוי שהוצג בפניו מתעורר חשד סביר לגבי מעורבותם של השלושה בעבירות המיוחסות להם. לפיכך, הורה בית-המשפט על הארכת מעצרם של העורר ושל חשוד נוסף עד ליום 28.1.2004 בשעה 14:00, וכן הורה על הארכת מעצרה של החשודה השלישית עד ליום 26.1.2004 בשעה 14:00.

2.ביום 25.1.2004 הגיש העורר, באמצעות בא-כוחו, ערר על ההחלטה בדבר הארכת מעצרו. בערר טען בא כוח העורר כי לא קיבל כל הודעה בנוגע למועד הדיון בעניין הארכת המעצר של מרשו. עוד טען בא-כוח העורר כי הארכת המעצר נעשתה שלא כדין, וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 16(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ), המטילה חובה לקיים דיון בהארכת מעצרו של חשוד בנוכחותו למעט במקרים בהם אינו יכול להשתתף בדיון מפאת מצבו הבריאותי. בא-כוח העורר הוסיף והיפנה אל הוראת סעיף 17(ג) לחוק, הקובעת כי חשוד שמעצרו הוארך שלא בנוכחותו יובא בפני שופט בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-24 שעות משעת מעצרו. בהתבסס על הוראה זו טען בא-כוח העורר כי משנעצר מרשו שלא בנוכחותו ומשלא הובא בפני שופט בתוך 24 שעות יש לשחררו מן המעצר. בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית) דחה את הערר, בסוברו כי הוראת סעיף 16(2) לחוק אינה קובעת הסדר שלילי, וכי ניתן לקיים דיון בהיעדר החשוד אם זה סירב להשתתף בדיון. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הוראת סעיף 17(ג) לחוק אינה חלה על אותם מקרים שבהם עושה החשוד דין לעצמו ומסרב להתייצב בפני בית-המשפט.

3.מכאן הערר שבפני, בגדרו נטען כי יש לפרש את הוראת סעיף 17(ג) לחוק לאורה של הזכות לייצוג, שהיא זכות יסוד בהליך הפלילי, ולהחילה גם על מקרים בהם החשוד עומד על זכותו זו ומסרב להתייצב לדיון כשהוא אינו מיוצג. הפרשנות האמורה של הוראת סעיף 17(ג) וכן של הוראת סעיף 16(2) לחוק מתחייבת, לגישת בא-כוח העורר, גם מהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

4.דין הערר להידחות.

במהלך הדיון שהתקיים בפניי התברר, כי בא-כוח העורר, עו"ד בלומנפלד, נפגש עם העורר ביום מעצרו – 22.1.2004 – וכי באותו מעמד הוברר לו כי אם לא ישוחרר מרשו למחרת היום יובא להארכת מעצר בפני בית-משפט שלום במחוז חיפה.

מתוך החומר שהוצג עולה, כי למחרת היום נעשו מצד המשיבה ניסיונות לא מעטים ליצור קשר עם בא-כוח העורר, וכי לצורך כך אף נדחה הדיון בעניינם של כל שלושה החשודים למשך מספר שעות, אך ללא הועיל, משום שהטלפון הנייד של בא-כוח העורר לא היה זמין. בא-כוח העורר לא ערך, מצידו, בירור כלשהו בעניין הדיון האמור להתקיים. בנסיבות אלה, צודק בא-כוח המשיבה בטענה, כי יש לראות בסירובו של העורר להתייצב לדיון בפני בית-משפט משום ויתור על נוכחותו בדיון להארכת מעצרו. כל גישה אחרת עלולה, כפי שציין בית-משפט קמא בצדק, לפגוע ללא הצדקה בהליכי הארכות המעצר, ובהליכי חקירתם של חשודים.

אכן, זכותו של החשוד לייצוג היא זכות יסוד, ועל כך אין חולק. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו לא נתאפשר ייצוגו של העורר בדיון להארכת המעצר, משום שבא-כוחו לא התייצב לדיון. לדברי המשיבה, עליהם לא חלק בא-כוח העורר לצורך הדיון בפני בית-המשפט המחוזי ובפניי, לא ניתן היה ליצור קשר טלפוני עם בא-כוח העורר בבוקר יום הדיון וזאת למרות שכבר נפגש עם מרשו יום קודם לכן ואף הודע לו על דבר הדיון הצפוי למחרת היום. בנסיבות אלה, מקובלת עלי מסקנתו של בית-משפט קמא בקובעו, כי לא למקרים כגון דא כיוונה הוראת ס' 17(ג) לחוק וכי משבחר העורר שלא להיות נוכח בדיון אין לו להלין אלא על עצמו.

לא למותר להוסיף ולציין כי גם מקום שבו נפל פגם בהליכי הארכת המעצר, אין בית-המשפט הדן בבקשה רשאי להתעלם מן החומר שבפניו ושומה עליו לדון בבקשה לגופה ולהחליט בה. זאת משום שהטענה בדבר פגם שנפל בהליך המעצר, גם מקום שבו נפל פגם כאמור, צריך שתיבחן אל מול האינטרס הציבורי להמשיך ולעצור את החשוד לצורכי חקירה, בהתחשב בטיבן של העבירות הנחקרות ובהתחשב בחשש לפגיעה בחקירה ולשיבושה (ראו: בש"פ 6836/99 טלעת אלרואג'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5385/99 בוחבוט אלי ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה שלפנינו בחר בא-כוח העורר שלא לעלות כל טענה בפני בית-המשפט המחוזי או בפניי באשר לעניין נשוא החקירה גופו. על כן, עלי להניח כי בסוגיה זו יש אינטרס ציבורי להמשיך בחקירה תוך כדי מעצר.

הערר נדחה.