בש"פ 5393/05 דני סבג נ. מדינת ישראל

1.בדצמבר 2004 נרצח אלי לוי, איש עסקים, באמצעות מטען רב עוצמה אשר הוצמד לרכב בו נהג. העורר נחקר בגין מעורבות ברצח.

2.בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ת' שפירא) בה דחה בית המשפט את הערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת בוסתן), שהורה על הארכת מעצרו של העורר עד ליום 9.6.05.

העורר זומן לחקירה ונחקר ביום 31.5.05 בחשד לבצוע הרצח שארע כאמור בחודש דצמבר 2004. הוא נעצר על-ידי בית משפט השלום ברמלה עד ליום 9.6.05 בשעה 12:00. בהחלטתה ציינה השופטת כי "מתוך תיק החקירה ומהנספח הסודי שהוצג בפני נראה לכאורה כי החשד אותו מייחסת המשטרה הוא חשד סביר ודי בחשד זה בשלב זה של החקירה". עוד קבעה השופטת בהחלטתה שפעולות החקירה אותן מבקשת המשטרה לבצע בחלקן הן פעולות שלא ניתנות לבצוע כאשר החשוד משוחרר. בית המשפט המחוזי דחה את הערר וקבע כי דין הערר להדחות, לאחר שעיין בחומר שהוצג, קיבל הסברים באשר לעתוי המעצר ולפעולות החקירה הרבות הנוספות שנדרשות וקבע "שלא ניתן לבצען כאשר העורר אינו נתון במעצר". כנגד החלטה זו משיג העורר. באת כוחו מבססת את טעונה על שני נימוקים עיקריים. האחד, העורר נחקר בחשד לבצוע רצח שארע בחודש דצמבר 2004. החקירה מתנהלת למעשה מזה שישה חודשים מאז האירוע ובחומר החקירה המוכר להגנה (מיצוג אחד הנאשמים בפרשה) לא ניתן למצוא ראיות כנגד העורר. בנסיבות אלה לא די בראשית ראיה נגדו, אלא יש צורך בראיות ממשיות. הנימוק השני הינו כי לא ניתן לדעתה להורות על מעצר לתקופה העולה על 5 ימי מעצר, אלא אם שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתקופה האמורה. בית המשפט לא אמר דבר בהקשר זה ולא היה בסיס למעצר של תשעה ימים.

באת-כוח המדינה הציגה בפני את החומר החסוי שהוצג בפני בית המשפט בערכאות הקודמות, את פעולות החקירה שבוצעו ואת אלה שבכוונת המשטרה לבצע ושלא ניתן לבצען כאשר העורר משוחרר ממעצרו.

3.קראתי את כתב הערר, שמעתי את טעוני הצדדים ועיינתי בחומר החסוי שהציגה בפני באת כוח המדינה, כמו גם בתכנית הפעולה שצוינה. שוכנעתי, כי דין הערר להדחות.

כידוע, סמכותו של בית המשפט ליתן צו מעצר ראשוני לפני הגשת כתב אישום מורכבת משני נדבכים: האחד - חשד סביר שהחשוד עבר עברה שאיננה חטא והשני קיומה של אחת משלוש העילות המפורטות בסעיף 13(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - החוק ). שלוש העילות בעיקרן הן: יסוד סביר לחשש להתחמקות מחקירה או לשבוש הליכי חקירה או משפט; יסוד סביר לחשש בדבר מסוכנותו של החשוד; בית המשפט שוכנע מנימוקים מיוחדים שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר.

בהקשר לחלופה אחרונה זו ואליה בלבד קובע הסעיף:

"...בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים".

הדברים אמורים לגבי החלופה השלישית, ככתוב "לפי עילה זו" ולא לגבי החלופות האחרות שאז לא חלה לדעתי הגבלה כאמור.

4.בעניננו, בהתיחס לנדבך הראשון לפיו נדרש חשד סביר שהאדם עבר עבירה שאיננה חטא. החומר שהוצג בפני בית המשפט, כמו גם בפני, יש בו כדי לבסס חשד סביר המצדיק לאפשר למשטרה להמשיך לחקור ולהתקדם בחקירה. גם אם התנהלה חקירה נגד חשודים נוספים מאז הארוע, מסתבר שהחקירה נגד העורר נמצאת בראשיתה, היא מתנהלת על פי תכנית פעולה מבוקרת וניתן לומר שיש בחשד האמור להצדיק מעצר.

אשר לנדבך השני - שלוש העילות כפי שפורטו. יודגש, כי די בהתקיים עילה אחת בלבד מהעילות הנקובות בסעיף 13(א) לחוק. בענייננו בית המשפט שוכנע שקיים צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נמצא במעצר, כפי שהותנה בהוראת סעיף 13(א)(3) לחוק.

בתי המשפט בשתי הערכאות הקודמות הבהירו שלא ניתן יהיה לקיים את החקירה כאשר העורר משוחרר ובכך יש לקיים לכאורה את דרישת סעיף 13(א)(1) לחוק . דהיינו, קיים חשש לשבוש הליכי חקירה. בנוסף, מדובר בחשד למעורבות ברצח ובכך יש חשש למסוכנות כדרישת סעיף 13(א)(2) לחוק (ראו בש"פ 2562/03 זוהר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 16.3.03) ). כאמור, בהתקיים כל אחד מהתנאים המפורטים בסעיף מתייתרים יתר התנאים. מכל מקום, אני סבורה, כי לא ניתן לחלוק על קיומן של עילות או לפחות חלק מהעילות המנויות בשלוש פיסקאות המשנה של סעיף 13(א) לחוק.

המשטרה מתכוונת לבצע פעולות חקירה שעשויות לקדם את החקירה ושחרורו של העורר עשוי לפגוע ביכולתה לבצע את הפעולות שהיא מבקשת לבצע. בנסיבות אלה מתקיים גם התנאי השלישי כאמור. נמוקי בית המשפט נרשמו, ורשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר עליה הורה - לתקופה של 9 ימים.

אכן, לא ניתן בשלב זה לחשוף את החומר בפני העורר כשהוא מצוי בעיצומה של חקירה. קיים כמובן קושי רב כאשר באת כוח העורר צריכה לטעון בפנינו "כשעיניה קשורות", אך באיזון שבין האינטרס לאפשר למשטרה לחקור חשד בעברה כה רצינית מול אינטרס החשוד להחשף לחומר החקירה, גובר בשלב זה האינטרס לחקור ולאפשר למשטרה להגיע לחקר האמת.

הערר נדחה.