בש"פ 5402/03 אמיר סנקר נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט א' שהם) לדחות את בקשתו של העורר לשינוי המקום שבו הוא שוהה ב"מעצר-בית".

העורר עומד לדין יחד עם שישה אחרים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע- עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), נשיאת נשק ללא היתר כדין- עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, והחזקת נשק ללא היתר כדין, עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין. על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, קשרו השבעה קשר לרצוח את זאב רוזנשטיין. ביום 1.10.02, ולשם מימוש מטרתם, עקבו השבעה אחרי רוזנשטיין במקומות שונים בתל אביב, תוך שהם נושאים עמם מספר כלי נשק. יצוין כי לאחד מהשבעה (שאינו העורר) מיוחס אישום נוסף בעבירות של זיוף והתחזות.

2.עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של השבעה עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט צ' גורפינקל) נעתר לבקשה, אך ערר שהגישו הנאשמים לבית-משפט זה (בש"פ 10191/02, 10472/02), נתקבל. בהחלטה בערר נקבע, כי על-אף שיש בראיות עיגון לכאורה לעבירות המיוחסות לנאשמים, עוצמתן של הראיות אינה מספקת להצדיק את מעצרם עד תום ההליכים. יחד עם זאת, בשל החשש לשיבוש מהלכי משפט והימלטות מאימת-הדין, הוסיף בית-משפט זה וקבע כי על בית-המשפט המחוזי להתנות את שחרורם של הנאשמים בתנאים מגבילים מכבידים: הפקדת ערובות, עיכוב יציאה מן הארץ, איסור יצירת קשר עם מי מבין המעורבים, ושהייה בתנאי "מעצר-בית" מלא, בפיקוח צמוד של אנשים מתאימים.

3.בית-המשפט המחוזי, שאליו הוחזר הדיון (כב' סגנית הנשיא ש' סירוטה) קבע את התנאים המגבילים לגבי כל אחד מהשבעה: הפקדת ערובה בסכום של 90,000 ₪ וערבות צד ג' וערבות עצמית בסכום של 25,000 ₪; עיכוב יציאה מן הארץ; וכן קבע את תנאי "מעצר-הבית" ואת מקום שהותם במהלכו. לגבי העורר נקבע כי הוא ישהה בביתו בערד, בפיקוח הערבים שנקבעו לכך.

4.ביום 1.5.03 הגיש העורר בקשה לשנות את המקום בו הוא שוהה במעצר-בית לכתובת אחרת בערד. לטענת העורר, הסתיים חוזה השכירות בדירה שבה התגורר עם משפחתו וידו אינה משגת להאריך את החוזה לגבי אותה דירה, בשל שכר הדירה הגבוה הנדרש ממנו. לפיכך, הציע העורר דירה אחרת, ואף הציג טיוטת חוזה שכירות, לפיה דמי השכירות בגין הדירה האחרת, נמוכים יותר. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי הדירה שאליה מבקש העורר לעבור שייכת לבני משפחתם של מספר עדים במשפט, אשר צפויים להפריך את טענת האליבי מצדו של העורר. היענות לבקשתו של העורר, כך טענה המשיבה, מקימה חשש לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים.

5.בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' שהם) קיבל את עמדת המשיבה ודחה את הבקשה לשינוי מקום מגוריו של העורר.

בערר אשר נדון בפניי, התברר כי הדירה שאליה מבקש העורר להעתיק את מגוריו יחד עם אשתו ובנו התינוק, שייכת לחמתו של אחד העדים, חיים בוהדנה, וכי אותה חמות אכן מוכנה להשכיר לעורר את הדירה במחיר שבו הוא יכול לעמוד. עוד התברר, כי בהסכמת המשיבה, מתגורר העורר מאז 1.5.2003 יחד עם אשתו ובנו בצפיפות רבה בבית הוריו, משום שהשכירות לגבי הקודמת כבר הסתיימה.

לאחר שבא-כוח העורר שב והצהיר כי אין לו התנגדות לכך שהודעתו של חיים בוהדנה, חתנה של בעלת הדירה, תוגש בלא שייחקר נגדית ובלא שיוזמן כעד מטעם ההגנה, נחה דעתי כי אין חשש ממשי המצדיק דחיית הבקשה, ובהמלצתי הסכימה המשיבה לקבלת הערר.

הערר מתקבל, איפוא, בהסכמת המשיבה ובהתאם יוכל העורר לשהות בתנאי מעצר-בית מלא בכתובת החדשה ברח' עין התכלת 19 בערד. כל יתר תנאי השחרור והפיקוח שהוטלו על העורר יעמדו בעינם ללא שינוי.