בש"פ 541/12 משה קצב נ. מדינת ישראל

1.

הערעור שבפניי מופנה נגד החלטתו של כבוד הרשם (ג' שני) בבית משפט זה מיום 16.1.12 לדחות את בקשתו של המערער לעיון חוזר בהחלטה קודמת (מיום 11.1.12) להאריך מועד להגשתה של עתירה לדיון נוסף. המשמעות של דחייתה של הבקשה לעיון חוזר היא שהמועד האחרון להגשתה של העתירה הוא 29.1.12.

2.

ביום 10.11.11 דחה בית משפט זה את ערעורו של המערער דכאן על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו (ע"פ 3372/11). לפיכך, על המערער לרצות בין כותלי הכלא מאסר של שבע שנים. כידוע, התקופה הקצובה בדיון להגשת עתירה לדיון נוסף היא 15 ימים מיום מתן פסק הדין (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות הדיון הנוסף)). ביום 25.11.11 הגיש המערער, בלא התנגדות של המשיבה, בקשה להארכת מועד. בבקשה נתבקשה ארכה של 45 ימים, עד ליום 8.1.12, להגשתה של עתירה כאמור. כבוד הרשם נעתר לבקשה.

3.

ביום 5.1.12 הוגשה בקשה שנייה להארכת מועד. הפעם נתבקשה ארכה נוספת של 60 ימים, עד ליום 5.3.12. בבקשה זו הוסבר כי בשל היקפו של פסק הדין והשאלות שהוא מעורר יש צורך בתקופה נוספת. כמו כן נטען בבקשה כי "נשקלת היערכות מחודשת בצוות ההגנה" ואף מטעם זה יש צורך בארכה נוספת. הפעם התנגדה המשיבה לבקשה. ביום 11.1.12 נעתר כבוד הרשם לבקשה באופן חלקי. הוא האריך את המועד עד ליום 29.1.12. בעקבות החלטה זו הוגשה ביום 15.1.12 הבקשה לעיון חוזר. כאמור, הבקשה נדחתה ביום 16.1.12. על החלטה אחרונה זו הוגש הערעור שבפניי.

4.

הבקשה לעיון חוזר הוגשה על ידי פרקליט חדש, עו"ד י' שפטל, שלא ייצג את המערער בהליך הפלילי, בערעור, ובבקשות הקודמות להארכת מועד. בבקשה לעיון חוזר הסביר הפרקליט החדש כי בני משפחתו של המערער, המרצה את עונשו, פנו אליו ימים ספורים לפני הגשתה של הבקשה לארכה נוספת. הפרקליט הסביר, כי סיים את הלימוד הראשוני של פסק הדין בערעור, כי הגיע למסקנה שיש מקום לעתור לדיון נוסף לגבי מספר נקודות וכי נוכח כניסתו המאוחרת לתמונה זקוק הוא לזמן נוסף לשם הגשתה של העתירה.

5.

יוצא אני מן ההנחה כי המערער רשאי לבקש עיון חוזר בהחלטה של כבוד הרשם מיום 11.1.12, להאריך את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף עד ליום 29.1.12. עם זאת, ייאמר כי בהחלט קיים ספק באשר לנכונותה של ההנחה. מכל מקום, המערער רשאי היה לערער על החלטתו של כבוד הרשם מיום 11.1.12. כלומר, ניתן לראות ערעור זה כערעור על החלטתו של כבוד הרשם מיום 11.1.12. הערעור דנא, מיום 17.1.12, הוגש בגדרה של התקופה להגשתו של ערעור על החלטת הרשם מיום 11.1.12. בנסיבות אלה לא ראיתי לנכון לדחות את הערעור על הסף. עם זאת, דינו של הערעור להידחות לגופו.

6.

מצויים אנו כיום למעלה מחודשיים לאחר שבית משפט זה דחה את ערעורו של המערער (כאמור, הדבר היה ביום

10.11.11). זאת, כאשר התקופה שנקצבה בדין להגשת עתירה לדיון נוסף היא 15 ימים מעת שניתן פסק הדין. כבוד הרשם נעתר באופן מלא לבקשה אחת לארכה של 45 ימים ונעתר באופן חלקי לבקשה שנייה. אכן, המערער החליף את פרקליטיו הקודמים וכיום מייצגו פרקליט אחר. בהחלט ניתן להבין שהפרקליט החדש נזקק לתקופה מסוימת לשם בחינתו של החומר הרלוונטי. עם זאת, עצם העובדה שפרקליט חדש נכנס לתמונה אינה מהווה כשלעצמה הצדקה למתן הארכה הנוספת המבוקשת. יש לזכור, כי על מבקש הארכה להצביע על טעם מיוחד למתן ארכה (תקנה 4 לתקנות הדיון הנוסף). בסופו של דבר, מי שמבקש את הארכה הוא המערער ולא פרקליטו החדש. השתלשלות העניינים המתוארת, וכן העובדה שנותרו עוד 11 ימים עד למועד שנקצב על ידי כבוד הרשם, מביאים אותי לכלל מסקנה שלא נפלה שגגה בהחלטתו של כבוד הרשם שלא להאריך את המועד מעבר ליום 29.1.12.

7.

הערעור נדחה בלא שהמשיבה נדרשה להשיב. המזכירות תודיע מיידית לפרקליטו של המערער על דבר מתן פסק הדין.