בש"פ 5432/99 אנטולי פישביין נ. מדינת ישראל

העורר הואשם בגרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 1.9.98, בסמוך לחצות, נהג העורר ברכבו במהירות שלא פחתה מ- 50 קמ"ש, לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים. עם התקרבו לצומת, עלה העורר עם רכבו, מסיבה שאינה ידועה לתביעה, על אי תנועה, עקר ממקומו תמרור שעמד על אי התנועה, המשיך בתנועה ישרה קדימה, ניסה לבלום את רכבו, ופגע ברמזור שניצב אף הוא על אי התנועה. כתוצאה מן התאונה, מצא את מותו נוסע שישב במושב מימין לעורר שנהג ברכב. בנוסף, נחבלו חבלות של ממש העורר ושתי נוסעות שישבו במושב באחורי ברכבו.

בית המשפט לתעבורה באשדוד (השופטת ו' מרוז) קיבל את בקשת המדינה, ופסל את רשיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת לאחר שהעורר נפסל מלהחזיק רשיון על ידי קצין משטרה לתקופה של 90 ימים. בית המשפט לתעבורה קבע בהחלטתו, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וכי נוכח הרשעותיו הקודמות ונסיבות התאונה, מהווה העורר בנהיגתו סכנה לשלום הציבור.

העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה בדבר פסילת רשיונו. ביום 3.6.99 דחה בית המשפט לתעבורה באשדוד את בקשתו. בהחלטתו, התייחס בית המשפט לחוות דעת מומחה שהגיש העורר מטעמו, וכן לטענתו של העורר כי התאונה לא נגרמה עקב רשלנות מצידו, אלא בעקבות מכונית שהגיחה משמאלו במרחק של 22 מטרים מהצומת, ואילצה אותו לסטות לעבר אי התנועה, על מנת למנוע התנגשות בין הרכבים. בעניין זה קבע בית המשפט לתעבורה:

"...לא מן הנמנע כי הנתונים שהמבקש (העורר) מסר למומחה מטעמו, נמסרו מתוך אינטרס להוכיח את גירסתו בדבר היות התאונה בלתי נמנעת...

על פני הדברים, ולאחר שעיינתי בתמונות ובחוות הדעת של הבוחן המשטרתי, לא מצאתי להטיל ספק בשלב זה בממצאים אלו, התומכים במסקנה, לכאורה, כי המבקש כלל לא בלם את רכבו וכי נסע הישר לעבר אי התנועה, ללא כל סטייה".

בהתחשב בכל אלה, לא ראה בית המשפט בנסיבות האישיות שמנה בפניו העורר, כדי להצדיק שינוי בהחלטה לפסילת רשיון.

על ההחלטה לדחות את בקשתו לעיון חוזר, ערר העורר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ר' יפה-כ"ץ). בית המשפט המחוזי קבע, כי חוות הדעת של הבוחן המשטרתי וההודעות שנמסרו במשטרה, יש בהם כדי להקים ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה של ההליכים; בית המשפט הוסיף כי לא ניתן לומר שיש בחוות דעת המומחה שהוגשה מטעם העורר, כדי להשמיט את הבסיס מתחת לראיות הליכאוריות שבחומר החקירה. בהמשך ההחלטה, התייחס בית המשפט לטענת הסניגור כי אין בנהיגת מרשו כדי להוות סיכון לציבור. בעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי בהאי לישנא:

"עבר תעבורתי נקי, או נסיבות אישיות קשות ככל שיהיו, אין בהם כדי לשלול את המסוכנות הצפוייה מן העורר, וזאת נוכח נסיבות תיק זה. מותו של אדם ופציעתם של שלושה אחרים, כולל העורר עצמו, יש בהם כשלעצמם להצביע על המסוכנות הצפויה מהעורר, כאשר הראיות מצביעות על כך שהתאונה אירעה ברשלנותו...".

בהתחשב בכל אלה, דחה בית המשפט המחוזי את הערר. על החלטה זו נסוב הערר שלפניי.

בפניי, חזר בא כוח העורר על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. הוא שב וציין את הגירסה לפיה סטה העורר לעבר אי התנועה, על מנת להתחמק מרכב שהגיע משמאלו. בהתאם לגירסה זו, הדגיש הסניגור כי התאונה לא נבעה מרשלנות גסה מצד מרשו. כן ציין הסניגור כי לעורר הרשעות קודמות מעטות בלבד מסוג ברירת משפט. לגישתו, חרף התאונה הקטלנית, לא קיים סיכון לציבור המצדיק את פסילת הרשיון. הסניגור המשיך וציין בפניי כי ב- 1.9.99 עומד העורר לסיים שנה של פסילה, ולגישתו, די בתקופה זו כדי להצדיק את השבת רשיון הנהיגה למרשו.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש לי, נחה דעתי כי דין הערר להידחות. אמנם, הרשעותיו הקודמות של העורר, כשלעצמן, אינן בעלות משמעות מכרעת לעניין הפסילה. עם זאת, בכך בלבד אין כדי להפיג את החשש מפני המשך נהיגתו של העורר בכבישים. לפי המתואר בכתב האישום, נהג העורר ברכבו לאחר שתיית משקאות אלכוהוליים. כפי שצויין על ידי הערכאות דלמטה, קיימות בתיק ראיות לכאורה המעידות על התרשלות בנהיגה מצד העורר. התוצאות הקטלניות של התאונה, אף בהן יש כדי להצביע על כך שבנהיגתו של העורר, יש משום סיכון לציבור. במצב דברים זה, אינני רואה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא ולהשיב לעורר את רשיונו.

אשר על כן, הערר נדחה.