בש"פ 2813/08 איהאב אבו זייד נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 2.3.08 בעפ"ג 150-10-07 (כבוד השופט מ' יפרח) אשר דחה ערר שאותו הגיש העורר על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו מיום 25.9.07 בב"ש 2371/07 (כבוד השופטת נ' פראג-לבוא), אשר הורה על פסילת העורר מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לשנה או עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות

2.

ביום 2.9.07 הוגש כנגד העורר כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3), סעיף 64ב יחד עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן – פקודת התעבורה ), בקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה ובקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן – תקנות התעבורה ); עבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; עבירה של אי מסירת פרטים לפי תקנה 45(א) לתקנות התעבורה ועבירה של אי ציות להוראות שוטר לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה.

3.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 21.7.07 בשעה 4:45 לפנות בוקר, נהג העורר ברחוב בני ברק בתל-אביב, מאחורי מונית אשר עצרה עקב תמרור עצור שהוצב בכיוון הנסיעה. העורר,אשר לא שם לב לעצירתה של המונית, התקרב אליה יתר על המידה והתנגש בה מאחור, כאשר כתוצאה מן התאונה ניזוקו שני כלי הרכב. העורר עקף את המונית והמשיך בנסיעתו מבלי למסור פרטיו לנהג המונית, כשהוא נוסע בכיוון ההפוך לכיוון הנסיעה המותר ואינו מציית לאור אדום שהופיע ברמזור. בהמשך, נתבקש העורר לעצור על ידי שוטר שכרז לו, אולם לא ציית לבקשה והמשיך לנסוע בכיוון ההפוך לכיוון הנסיעה המותר. בסופו של דבר, נעצר העורר לאחר מרדף וחסימה. עוד עולה מכתב האישום כי לאחר שנעצר העורר, התברר שהוא שיכור ונתון להשפעת משקאות משכרים.

ההליכים המשפטיים עד כה

4.

ביום 22.7.07 נפסל העורר מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 60 ימים, בצו פסילה מינהלי שניתן על ידי קצין משטרה. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה להארכת צו הפסילה המינהלי עד לתום ההליכים נגד העורר.

5.

ביום 25.9.07, לאחר דיון שהתקיים בפניו, הורה בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו על פסילת העורר מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו ובשלב זה לתקופה של שנה.

במסגרת החלטתו, קבע בית המשפט לתעבורה כי בשלב הדיון שהתקיים בפניו קיימות די והותר ראיות לכאורה שדי בהן להביא להרשעת העורר. בית המשפט לתעבורה ציין כי העורר, נוהג משנת 2001 ולחובתו שבע עשרה הרשעות קודמות בעברו, כי הוא נתפס בשעת האירוע כשכמות האלכוהול שנמצאה בליטר אוויר שנשף הייתה כמעט פי 2 מן הכמות שנקבעה בחוק כמעידה על שכרות. כן נקבע כי נסיבות מעצרו של העורר, בשעה 4:45 לפנות בוקר בתל-אביב, כשהוא שיכור, התנגש ברכב אחר, ברח מהמקום בניגוד לכיוון התנועה ובניגוד לאור האדום ברמזור וכאשר ניידת משטרה דולקת אחריו, מעידה על המסוכנות הנשקפת מנהיגתו. לפיכך, הורה בית המשפט לתעבורה על פסילת הרישיון כאמור.

6.

על החלטתו האמורה של בית המשפט לתעבורה הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 2.3.08, לאחר דיון שהתקיים בפניו, דחה בית המשפט המחוזי את הערר.

במסגרת החלטתו האמורה, ציין בית המשפט המחוזי כי מגיליון ההרשעות של העורר עולה כי לחובתו עשרים הרשעות קודמות, ולא שבע עשרה כפי שציין בית המשפט לתעבורה, כי החלטתו של בית המשפט לתעבורה הינה נכונה ואין מקום להתערב בה.

מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

7.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי בעצם נהיגתו של העורר קיימת מסוכנות. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לפסיקה אשר ניתנה בערכאות השונות בנסיבות דומות ואף חמורות יותר, אשר קבעה כי פסילה עד תום ההליכים תוקצב בזמן סביר ולרוב תוגבל לשישה חודשים.

8.

לטענתו, יש להורות על השבת רישיון הנהיגה לידיו הואיל והוא לא היה מעורב בתאונה כלשהי וממילא לא בתאונה קטלנית; הואיל והעבירה המיוחסת לו הינה שתייה "מעט" מעל המותר בחוק; הואיל ונהיגתו לא עוררה חשד אלא נבדקה בבדיקה שגרתית, דבר המעיד על נהיגתו האחראית של העורר; הואיל וזוהי עבירה ראשונה מסוגה שעבר העורר והואיל ובשנים האחרונות לא נרשמו לחובתו עבירות תנועה ולפיכך לא ניתן לומר כי הוא מסכן את שלום הציבור.

9.

מוסיף העורר וטוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לכך שדיון ההקראה בעניינו של העורר יתקיים ביום 3.4.08 ולכך שדיוני ההוכחות צפויים להתקיים מספר חודשים לאחר מכן. לפיכך, טוען העורר כי הוא יהיה פסול מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך תקופה ארוכה ביותר ועוד טרם הרשעתו.

במסגרת הדיון שהתקיים בפניי טען בא כוח העורר כי הדיון שנקבע ליום 3.4.08 נדחה ליום 6.7.08, הואיל ונציגת המשיבה הגיע לדיון זה ללא התיק בעניינו של העורר. הואיל וכך, מקבלת טענתו של העורר דלעיל משנה תוקף.

10.

לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי שהורה על פסילת רישיונו של העורר למשך שנה, מאחר שהעונש בגין העבירות בהן מואשם העורר הינו על פי רוב פסילת רישיון למשך שנתיים. לטענתו, פסילת רישיון לתקופה כה ארוכה עוד טרם בירור אשמתו, זהה למעשה לעונש שיש להטיל בגין עבירות אלה.

עוד טוען העורר בהקשר זה כי רישיונו נפסל החל מיום 27.7.07 [ צ.ל. 22.7.07 - י.ד. ] ופסילה משך זמן כה ארוך הינה גורם הרתעתי דיו.

11.

לאור כל האמור לעיל, מבקש העורר לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהורות על השבת רישיונו.

טענות המשיבה

12.

לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, בפרט נוכח העובדה שקבלת עמדתו של המשיב לפיה אין מקום לפסול את רישיונו לתקופה ארוכה מחצי שנה, תביא לביטול הפסילה כבר כיום, כאשר לטענתה, מסוכנותו של העורר הינה ברורה ומובהקת. המשיבה מדגישה כי אין מחלוקת בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמו של העורר בביצוע המעשים המיוחסים לו - נהיגה תחת שכרות, גרימה לתאונה, נסיעה נגד כיוון התנועה והימלטות מהמשטרה – מהם נלמדת מסוכנותו הרבה.

14.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי עברו התעבורתי העשיר של העורר, אשר מחזיק ברישיון נהיגה מאז שנת 2001 ומאז צבר לחובתו 20 עבירות תעבורה שחלקן חמורות, מהווה טעם נוסף נגד החזרת רישיון הנהיגה לעורר.

15.

לפיכך, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערר.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ובגיליון ההרשעות הקודמות של העורר שאותו הגישה המשיבה לעיוני, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

17.

סבורני כי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מלמדים על המסוכנות הנלמדת ממנו, כאשר גם להרשעותיו הקודמות של העורר משמעות רבה לעניין הפסילה. הן המעשים האמורים והן עברו התעבורתי של העורר מלמדים כי קיים חשש מפני המשך נהיגתו של העורר. על פי כתב האישום, נהג העורר ברכבו תחת השפעת אלכוהול, גרם לתאונת דרכים, נהג בניגוד לכיוון התנועה ונמלט מן המשטרה.

אין מחלוקת בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמו של העורר במעשים המיוחסים לו. כל הטעמים הללו מצביעים על כך שבנהיגתו של העורר יש משום סיכון לציבור, המצדיק את פסילת רישיונו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ובשלב זה, לתקופה של שנה [השוו: בש"פ 5432/99 פישביין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.8.99)].

18.

בנסיבות אלה, אינני מוצא לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא ולהשיב לעורר את רישיונו. הערר נדחה.