בש"פ 8011/09 גבי מיכאלי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת מ' סוקולוב ) בב"ש 90563/09 מיום 31.8.2009 לדחות את הערר שהגיש העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת א' שדמי ) בב"ש 1650/09 מיום 11.8.2009 בה הוחלט על הארכת הפסילה המנהלית של רשיונו של העורר עד לתום ההליכים נגדו והוקצבה תקופה זו לשנה מיום מתן ההחלטה.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום שמייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות [לפי סעיף 62(3) וסעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ) בקשר עם סעיף 64ב וסעיף 64ד(1) לפקודת התעבורה] ועבירה של נהיגה בקלות ראש (לפי סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה). על פי עובדות כתב האישום, ביום 12.6.2009 בשעה 1:30 לפנות בוקר נהג העורר ברכב ברחוב ההגנה בתל אביב והתנגש בגדר הבטיחות שהייתה במרכז הכביש. כתוצאה מהתאונה נחבל העורר ופונה לבית חולים. בבית החולים התבקש העורר לתת דגימת דם לצורך בדיקת שכרות, אך סירב.

2.

ביום 15.6.2009 נפסל העורר מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שישים ימים (עד ליום 13.8.2009). ביום 22.7.2009 הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו להאריך את משך הפסילה שהוטלה על העורר עד לסיום ההליכים בתיק ת"ד 2135/09. ביום 11.8.2009 קבע בית המשפט לתעבורה כי יש להאריך את הפסילה המנהלית של רשיונו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, כאשר תקופת הפסילה נקצבה לשנה מהיום בו ניתנה ההחלטה. בית המשפט לתעבורה קבע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר היה שיכור בעת שנהג וציין כי לחובתו של העורר עומדות 44 הרשעות קודמות בעבירות "מן החמורות שבפקודת התעבורה" וכן כי תלוי ועומד כנגד העורר כתב אישום בגין עבירה זהה של נהיגה בשכרות שנעברה לכאורה מספר ימים לפני ביצוע העבירה נשוא כתב האישום דנן.

3.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 31.8.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הערר וחזר על הקביעה שלפיה קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר נהג בשכרות וכן כי העורר עצמו הודה כי שתה משקה אלכוהולי לפני שנהג.

טענות העורר

4.

העורר – באמצעות באת כוחו, עו"ד אורית דמתי – טוען כי האישום נגדו משולל כל יסוד מאחר ובדיקת השכרות לא הוצעה לו כדין. לדבריו בשום שלב לא ביקשו או דרשו ממנו השוטרים לבצע בדיקת דם תוך הסבר מפורש, כנדרש בחוק, על משמעות הסירוב והוא אף לא חתם על טופס סירוב. עוד טוען העורר כי הוא סתר את החזקה שלפיה היה שיכור בעת נהיגתו בכך שהוכיח, לטענתו, לבית המשפט כי לא נדרש כדין לבצע בדיקת דם לגילוי אלכוהול, וגם אם נדרש לכך, הדבר קרה כאשר היה מעורפל ומסוחרר בעקבות התאונה.

העורר טוען כי נגרם לו עיוות דין בשל קביעת הערכאות הקודמות שהמשך נהיגתו מסכן את ציבור הנהגים. לדבריו קביעה זו הסתמכה על כתב האישום התלוי ועומד נגדו באשמת ביצועה של עבירה דומה, אולם ההליך נשוא כתב האישום מצוי בשלב ההוכחות והוא לא הורשע בגין העבירה המיוחסת לו על פיו ולכן עדיין עומדת לטובתו חזקת החפות.

לטענת העורר "נעשה שימוש מופרז ומוגזם בסמכות

לדרוש פסילת רשיונות נהיגה עד תום ההליכים" ולדבריו "כלי זה מהווה ענישה בטרם ההרשעה ולכן יש להשתמש בו במסורה ובמתינות". לדבריו ההחלטה במקרה זה על פסילה מתבססת על ראיות לכאורה אשר טרם עברו את המסננת של ההליך הפלילי וכי העמדת משך הפסילה על 14 חודשים – חודשיים של פסילה מנהלית בצירוף 12 חודשי פסילה לפי החלטת בית המשפט לתעבורה - אינה מידתית, ואם תאושר הפסילה שהוטלה עליו על ידי בית המשפט לתעבורה הוא ייענש לפני שהורשע בדין. בנוסף מדגיש העורר כי הוא עובד כנהג מקצועי לפרנסתו ולכן הוא מבקש מבית משפט זה להורות על ביטול הפסילה עד תום ההליכים או לחילופין לקצוב אותה לשישה חודשים בלבד.

טענות המשיבה

5.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – טוענת כי בנוסף לסירובו לכאורה של העורר לבצע בדיקת דם (בשל כך שהוא "מפחד ממחטים") קיימות ראיות לכאורה נוספות לנהיגתו בשכרות וביניהן: ריח האלכוהול שנדף מהעורר שאותו הריח השוטר שהגיע למקום התאונה; תוצאות בדיקת הנשיפון שנעשתה למשיב ממנה עלה חשד לנהיגה בשכרות; בהודעה שמסר העורר לחוקרי המשטרה הודה העורר כי שתה משקה אלכוהולי לפני שנהג והדו"חות שנערכו על ידי בוחן התנועה רס"מ אלי צמח המעידים על אובדן שליטה ברכב למרות התקיימותם של תנאי דרך תקינים לחלוטין. לטענת המשיבה צירוף כל הנתונים הללו מוביל למסקנה שהשלילה עד תום ההליכים הייתה מוצדקת.

המשיבה מתייחסת לקציבת הפסילה עד לתום ההליכים לתקופה של 12 חודשים וטוענת כי זו נעשתה על פי הלכותיו של בית משפט זה [בש"פ 8514/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.9.2005) (להלן: עניין אבו צעלוק ); בש"פ 4744/06 יהושוע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.2006)]. כמו כן המשיבה מפנה לרישום התעבורתי של העורר, המונה 46 עבירות תנועה, לרבות עבירות של אי ציות לרמזור אדום, אי ציות לתמרור עצור ונהיגה בניגוד לכיוון התנועה ולכתב האישום שהוגש בתיק הנוסף המתנהל כנגד העורר ובנוסף מציינת כי התיק העיקרי בעניינו של העורר קבוע לצורך מענה לכתב האישום ליום 20.12.2009.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, בחומר החקירה ובגיליון ההרשעות הקודמות של העורר שאותם הגישה המשיבה לעיוני ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

חומר החקירה בעניינו של המשיב מעלה כי קיימות ראיות לכאורה שלפיהן הוא ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. בין היתר ניתן להזכיר את הדו"ח שנערך על ידי בוחן התנועה רס"מ אלי צמח, שהגיע למקום התאונה כעשר דקות לאחר התרחשותה, ותיאר תנאי שטח תקינים, ראות טובה וכביש אספלט נקי ויבש; את הודעתו של העורר עצמו במשטרה ביום 14.6.2009 ובה אמר, בתשובה לשאלה איזה משקה אלכוהולי הוא שתה לפני התאונה, כי הוא שתה "חצי בקבוק של בירה קרלסברג" בשעה 1:00 בלילה ואת דו"ח המשטרה שנערך במקום התאונה שלפיו מהעורר "נדף ריח חריף של אלכוהול, הוחלט לעשות בדיקת נשיפון, הנשיפון העלה חשד כי מדובר בנהיגה תחת השפעת אלכוהול".

7.

המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו, כאשר ל-46 עבירות התנועה אותן ביצע העורר בתקופה של כעשר שנים ישנה משמעות רבה לעניין הפסילה וכך גם לכתב האישום הנוסף שהוגש נגדו בגין עבירה של נהיגה בשכרות שבוצעה לכאורה כשבועיים לפני האירוע נשוא כתב האישום דנן -

כל אלו מלמדים כי קיים חשש מפני המשך נהיגתו של העורר [ראו: בש"פ 2813/08 אבו זייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.4.2008)].

8.

סבורני כי החלטת בית המשפט לתעבורה לקצוב את תקופת הפסילה שהושתה על העורר לשנה אחת ולא להותירה ללא הגדרת זמן מהווה את האיזון הנכון בין המסוכנות הנשקפת כאמור מנהיגתו של העורר לבין האינטרס של העורר שלא להיענש בפסילת רישיונו טרם הורשע בדינו וכן הפגיעה הצפויה בפרנסתו של העורר בשל עבודתו כנהג מקצועי [ראו:

עניין אבו צעלוק לעיל, סעיפים 7-8].

9.

בנסיבות אלה, אינני מוצא לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. הערר נדחה.