בש"פ 4744/06 יחיאל יהושוע נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת נ' אהד) מיום 14.5.2006, אשר דחתה ערר שהגיש העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה בתל אביב בעניין פסילתו מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו באשמה של גרימת מוות תוך נהיגת רכב ברשלנות.

1.על פי הנטען בכתב האישום, ביום 9.11.2005 בשעה 18:45 במזג אוויר נאה, נהג העורר בכביש מספר 44 שהינו כביש דו-סיטרי ומואר המופרד על ידי אי-תנועה בנוי (להלן: הכביש ). המנוחה, ילידת 1947, עמדה אותה עת על אי-תנועה בכיוון נסיעת העורר. בהתקרב העורר אל הצומת, במהירות נסיעה של כ-50 קמ"ש (מהירות הנסיעה המותרת היא 70 קמ"ש), כשהאור ברמזור בכיוון נסיעתו ירוק החלה המנוחה חוצה את הכביש, שלא במעבר חצייה, כשהיא דוחפת עגלת קניות. העורר לא הבחין במנוחה מבעוד מועד אף ששדה הראייה לפניו היה פתוח למרחק של 100 מטרים לפחות. על כן, לא האט העורר את מהירות נסיעתו בהגיעו אל הצומת ופגע במנוחה בעוצמה רבה, לאחר שהספיקה לחצות כשני נתיבים מתוך הארבעה שהיו בכיוון נסיעתו. מעוצמת הפגיעה נפטרה המנוחה.

2.בעקבות התאונה נפסל העורר על ידי קצין משטרה מהחזקת רישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים ועם הגשת כתב האישום, ביום 5.2.2006, עתרה המשיבה לבית המשפט לתעבורה להאריך את משך הפסילה עד תום ההליכים נגדו וזאת אף לתקופה העולה על שישה חודשים, כסמכותו על פי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961. בהחלטתו מיום 15.3.2006 קבע בית המשפט לתעבורה בתל אביב (כבוד סגן הנשיא י' גרטי) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. בית המשפט נסמך בעניין זה, בין היתר, על הודעת העורר לפיה לא הבחין במנוחה בפרק הזמן שבו עמדה על אי-התנועה ואף לא כאשר חצתה את הכביש למרות ששדה הראייה שלו לא שובש על ידי כלי רכב מלפניו ומצדדיו. כמו כן, ציין בית משפט קמא כי משחזור הבוחן עולה לכאורה ששדה הראיה של העורר היה פתוח למרחק של 100 מטרים וכי התאונה הייתה נמנעת אף במהירויות גבוהות מהמהירות בה נסע העורר אילו הבחין במנוחה מבעוד מועד. אשר לשאלת המסוכנות, קבע בית המשפט כי עברו התעבורתי של העורר – הכולל 13 הרשעות קודמות, לרבות בעבירות בטיחות – איננו מכביד. אולם נסיבות התרחשות התאונה ובמיוחד העובדה שהעורר לא הבחין בשום שלב במנוחה, מלמדות על המסוכנות הנשקפת ממנו כנהג ועל כן, הורה על פסילת העורר מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים מיום תחילת שמיעת הראיות במשפטו, או עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, לפי המוקדם.

3.בהחלטתו מיום 14.5.2006 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת נ' אהד) ערר שהגיש העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה. בית המשפט סקר את תיק החקירה וקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו ועוד קבע כי אף שאין מחלוקת על כך שעברו התעבורתי של העורר איננו מכביד, הנסיבות הקשות של התאונה מעידות על מסוכנותו כנהג. אשר לטענת העורר כי תקופת הפסילה שחלפה מספקת כתקופת "צינון", ציין בית משפט קמא שפסילה עד תום ההליכים איננה אקט עונשי ומטרתה היא הרחקת מי שנהיגתו מסוכנת מהכביש עד לבירור עניינו בבית המשפט.

4.מכאן הערר שבפניי בו טוען העורר כי לא ניתן ללמוד על מסוכנותו מהאירוע נשוא כתב האישום וכי אין להתעלם מרשלנות המנוחה, אשר חצתה – אולי בריצה – כביש סואן ורב נתיבי שלא במעבר חציה, בעת שהרמזור בכיוון הליכתה היה אדום. כמו כן, נמצא אלכוהול בדמה. לטענת העורר היה על הערכאות קמא להעניק משקל רב יותר לעברו התעבורתי, אשר מעיד על היותו נהג זהיר. עוד שב העורר וטוען כי תקופת הפסילה שחלפה (כשבעה חודשים), הינה מספקת כתקופת צינון בשל מעורבותו בתאונה. לחלופין טוען העורר כי קציבת הפסילה לפרק זמן כה ארוך איננה ראויה והוא מציין כי הינו נהג מקצועי ונזקק לרישיון הנהיגה בעבודתו.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ומדגישה כי חוסר זהירותו של העורר עולה כדי רשלנות רבתי שכן העורר הבחין במנוחה רק רגע הפגיעה, לאחר שחצתה שני נתיבים שלמים בעודה דוחפת עגלה.

5.דין הערר להידחות. טענות העורר בדבר "רשלנות תורמת" מצד המנוחה אין בהן כדי לשלול את קביעותיו של בית המשפט לתעבורה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לביסוס רשלנותו שלו ובדבר מסוכנותו. המנוחה חצתה אמנם את הכביש שלא במעבר חצייה, כאשר הרמזור בכיוון הליכתה אדום, אך נוכח העובדה ששדה הראיה של העורר היה לכאורה פתוח למרחק של 100 מטר ולא שובש על ידי כלי רכב חולפים, כפי העולה משחזור הבוחן ומהודעת העורר במשטרה, היה עליו להבחין במנוחה מבעוד מועד. ריכוז האלכוהול בדמה של המנוחה, אליו התייחס העורר, היה נמוך באופן משמעותי מן הקבוע בתקנה 169א. לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, כאמת מידה לשכרות ומכל מקום, משחזור הבוחן עולה לכאורה כי התאונה הייתה נמנעת אף במהירות גבוה מזו שבה נסע העורר, אילו הבחין במנוחה מבעוד מועד. האפשרות שהעלה העורר לפיה המנוחה חצתה את הכביש בריצה איננה עולה לכאורה בקנה אחד עם העובדה שהמנוחה, כבת 59, החזיקה בידה באותה עת תיק צד ודחפה עגלת קניות. נסיבות התרחשותה של התאונה, אף אם מביאים בחשבון את התנהלות המנוחה, מלמדות על המסוכנות הנשקפת מן העורר כנהג וזאת משום שהבחין במנוחה לכאורה רק ברגע הפגיעה ולאחר שכבר הספיקה לחצות שני נתיבים שלמים בעודה דוחפת עגלה. אשר לשאלת עברו של העורר, אף שהוא אינו מכביד אין מדובר ב"נהג זהיר ביותר ואף באופן יוצא דופן", כטענת העורר. העובדה שהינו נהג מקצועי פועלת במידה רבה לחובתו וכבר נפסק כי: "דווקא באדם, אשר נמצא שעות רבות על הכביש, טמונה סכנה רבה יותר לפגיעה באחרים באם יתרשל ויש מקום להביא גורם זה בחשבון" (רע"פ 8839/05 עמוס ראובן נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(1) 275). אשר לטענה כי תקופת הפסילה שחלפה הינה מספקת בתור תקופת "צינון", צדק בית משפט קמא בקביעתו כי הפסילה טרם הרשעה אינה אקט עונשי וכל מטרתה למנוע סכנה מיידית הנשקפת לציבור מנהיגת הנאשם (ראו בש"פ 8450/02 זינגר נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(3) 2683 (2002) וע"פ 4613/04 מלכה נ' מדינת ישראל תק-על 2004(2) 2447 (2004)). בקציבת תקופת הפסילה ובהעמדתה על 12 חודשים מיום תחילת שמיעת הראיות בתיק, איזן בית משפט קמא בין זכותו של הנאשם שלא להיענש בפסילת רישיון טרם שהורשע בדינו מזה לבין שמירה על שלום הציבור מזה, תוך שהביא בחשבון את היקף הדיון הצפוי (ראו בש"פ 8514/05 אבו-צעלוק נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(3) 3487 (2005) ובש"פ 7647/00 חינוואי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 812, (2000)). בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו. עם זאת, יש לצפות כי ערכאת הדיון תעשה כמיטבה לסיים את המשפט בהקדם וככל הניתן אף בטרם תסתיים תקופת הפסילה שנקצבה.

הערר נדחה.