בש"פ 5445/11 שחרוך טורסונוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 19.6.11 (כב' השופטת ו' מרוז ) במ"ת 8122-05-11, בגדרה הורה על שחרורו של העורר לחלופה של מעצר בית.

1.

כתב האישום שהוגש כנגד העורר מייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 25.4.11 לפנות בוקר שהה העורר במועדון בפתח-תקווה, שם התקרב למתלונן והדף אותו בידיו כמה פעמים. בשלב כלשהו יצא המתלונן מן המועדון והעורר ואדם נוסף יצאו בעקבותיו. העורר התקרב לעבר המתלונן, תפס אותו בגרונו ויחד עם האדם הנוסף היכו אותו ונטלו מכיסו שעון, מכשיר טלפון נייד וארנק שהיו בו סכום מזומן של 950 דולר ו-300 ש"ח וכרטיס אשראי. השניים נמלטו מהמקום בעוד שהמתלונן נותר מחוץ למועדון כשהוא סובל מנפיחות ודימומים בחלקי גופו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 24.5.11 עמד בית המשפט (כב' השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ) על טיבן של הראיות הכוללות בין היתר את הודעות המתלונן במשטרה, זיהוי העורר על ידי המתלונן ובמצלמות האבטחה, ועל כך שהעורר בחר לשמור על זכות השתיקה במשטרה.

3.

לאחר קבלת התסקיר התקיים דיון נוסף בעניינו של העורר, ולאור המלצת התסקיר, הסכימה המשיבה לשחרור העורר למעצר בית תחת איזוק אלקטרוני. בהחלטה מיום 19.6.11 ציין בית המשפט את התרשמותו החיובית של שירות המבחן מהמפקחים המוצעים וכי למשיב אין עבר פלילי והוא טרם אימץ דפוסים עבריינים. סופו של דבר, ש בית המשפט הורה על שחרור העורר למעצר בית בבית דודו בערבות כספית ובפיקוח שירות המבחן אך ללא איזוק אלקטרוני.

לא נחה דעתו של העורר על מעצר הבית שהושת עליו, ומכאן הערר שבפני.

4.

טענות העורר מתמקדות בראיות לכאורה עליהן ביסס בית משפט קמא את החלטתו. נטען כי המתלונן לא קישר בהודעותיו בין התגרה בתוך המועדון, ואשר אין חולק כי העורר היה מעורב בה, לבין האירוע מושא כתב האישום שהתרחש מחוץ למועדון. המתלונן מסר תיאור של התוקף שאינו דומה לתיאורו של העורר ולאחר מכן שינה את התיאור מבלי לתת לכך הסבר מניח את הדעת. נטען כי היה על המשטרה לערוך מסדר זיהוי חי ולא להסתפק במסדר זיהוי תמונות, וכי גם מסדר זיהוי התמונות לא נערך לפי הכללים, באשר העורר הוא היחיד ממוצא רוסי בעוד התמונות האחרות הן של אחרים ממוצא ערבי. עוד נטען, כי אין בשתיקתו של העורר בחקירה כדי לחזק את הראיות כנגדו, מאחר ששתק כדי שלא להפליל את עצמו באירועים שאירעו בתוך המועדון. לאור כל זאת, עתר העורר להורות על ביטול מעצר הבית ועל שחרורו של העורר מחמת היעדר ראיות לכאורה.

5.

אומר בקצרה כי המדובר בערר סרק, שראוי היה שלא להגישו מלכתחילה. כידוע, בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים, בית המשפט בוחן את הראיות במישור הלכאורי בלבד על פי החומר הגולמי שבפניו, תוך בחינת הפוטנציאל ההרשעתי של הראיות (ראו, לדוגמה, בש"פ 2665/11 פארס טארבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.5.2011); בש"פ 2649/11 יוסף עוואדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2011)). במקרה דנן, הראיות מצביעות על פוטנציאל ראייתי להרשעה, על פי ההלכה שנקבעה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, עמ' 145-148 (1996)), ואזכיר להלן ובקצרה את עיקר הראיות.

המתלונן זיהה את העורר במסדר זיהוי תמונות, ולאחר שעיינתי בתמונות נחה דעתי כי תמונתו של העורר אינה בולטת כלל וכלל בחריגותה (העורר הוא יליד אוזבקיסטן). המתלונן קשר במפורש את העורר לתקרית בתוך המועדון כמי שהרביץ לו בתוך המועדון ומחוץ למועדון. העורר עצמו אינו כופר כי היה מעורב בתקרית במועדון, והוא נצפה כשהוא חוזר למועדון לאחר התקרית, ואף מדגים לחברו בתנועת יד מכת אגרוף עודם נכנסים חזרה למועדון. ואם לא די בכך, העורר שמר על זכות השתיקה לאחר שהוצגו בפניו מצלמות האבטחה, ושתיקתו אך מחזקת את הראיות כנגדו.

6.

מכאן, שיש בחומר החקירה לעמוד ברף של ראיות לכאורה ודין הערר להידחות.