בש"פ 5456/08 קרן נחמני נ. מדינת ישראל

1.

ביום 12.3.08 הוגש כנגד העוררת כתב אישום בבית משפט השלום בבאר-שבע המייחס לה עבירות של סחר בסם מסוכן, החזקת סם שלא לצריכה עצמית וניסיון תיווך בסחר בסם מסוכן. כתב האישום מכיל שבעה אישומים אשר ברובם מואשמת העוררת בכך שסחרה יחד עם אנשים נוספים בסם מסוכן מסוג הרואין. על-פי האישומים, סוכן משטרתי היה מוסר סכום כסף לאדם אחר, והאחרון היה מעביר חלק מהכסף לעוררת, אשר היתה מוסרת לו מנות סם בתמורה, אותן היה מעביר לסוכן.

2.

יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרה של העוררת עד תום ההליכים נגדה. בא-כוח העוררת הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר וטען לחלקה השולי של העוררת בעסקאות הסמים ולנסיבותיה האישיות המיוחדות. בית המשפט הורה על הגשת תסקיר שירות מבחן. בתסקיר נדחתה הצעתה של העוררת לשחרורה לבית אביה בתל-אביב. תסקיר משלים שהוכן בדק אפשרויות למפקחים נוספים יחד עם האב אך דחה אפשרויות אלו כבלתי מתאימות. תסקיר משלים נוסף שהוכן בחן את אפשרות שחרורה של העוררת לבית אימה בדימונה שם מתגוררים אף אחותה ובנה של העוררת. מאחר שמקום ביצוע העבירות הינו בדימונה, ומאחר שהעוררת התגוררה בבית האם יחד עם האחות טרם מעצרה בתיק הקודם, העריך שירות המבחן כי חלופה זו לא תפחית את הסיכון במצבה ולפיכך לא הומלץ לשחררה לחלופת מעצר.

3.

ביום 22.5.08 ניתנה החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת ד' בית אור) המורה על שחרורה של העוררת לבית אימה בדימונה. בית המשפט עמד על טעותו של שירות המבחן, שכן העוררת התגוררה עובר למעצרה בביתה שלה יחד עם בעלה בדימונה, ולא בבית אימה, ולאחר מכן בבית אביה במסגרת מעצר בית בתיק אחר. בית המשפט ציין כי עברה הפלילי של העוררת אינו מכביד וכי היא עושה מדי פעם ניסיונות להיגמל מהתמכרותה לסמים, התמכרות שהביאה אותה לידי ביצוע העבירות. מאז פברואר 2008 מטופלת העוררת במתדון. באשר לעבירות, קבע בית המשפט כי הן אכן מעידות על מסוכנות הנשקפת מהעוררת, אך מכתב האישום מתקבל הרושם כי אין מדובר במי שעיסוקה בסחר בסמים ממנו היא מפיקה רווחים גדולים, אלא בביצוע עבירות סמים לצורך השגת הסמים לשימוש עצמי. בית המשפט התרשם מהאם והאחות כערבות מתאימות לפקח על העוררת.

4.

על החלטת בית משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ב' אזולאי – ס"נ). בית המשפט קיבל את הערר והורה על מעצרה של העוררת עד לתום ההליכים נגדה. בית המשפט לא מצא נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהכלל האומר שאדם המעורב בעסקי סמים לא ישוחרר מן המעצר. בית המשפט ציין כי מדובר בבחורה צעירה, בת 31, אשר שני ילדיה הוצאו מחזקתה ונמצאים במשמורת של בני משפחה. העוררת משתמשת בסמים מגיל צעיר ובעלת עבר פלילי בתחום הרכוש, ותסקירי שירות המבחן המליצו שלא לשחררה. כתב האישום מתאר שישה מקרים שונים של סחר בסם מסוכן מסוג הרואין והחזקת סם שלא לצריכה עצמית ומקרה נוסף של ניסיון לתיווך בסחר בסם מסוכן. לפיכך, בנסיבות העניין, מצא בית המשפט לנכון לקבל את הערר.

5.

מכאן הערר שבפניי. בא-כוח העוררת טוען כי לעוררת נסיבות אישיות חריגות המצדיקות את שחרורה לחלופת מעצר: צעירה בת 31, הפרודה מבעלה אשר מרצה עונש מאסר; לעוררת שני ילדים, בני עשר וחצי ושלוש וחצי; העוררת מנסה מזה תקופה ארוכה לחזור ולנהל אורח חיים נורמטיבי ולשם כך היא מצויה תחת השגחת

היחידה לטיפול בנפגעי סמים ונוטלת מתדון; לאורך השנים עשתה העוררת מאמצים להיגמל מן הסם ורק בשל משברים שעברו עליה לא הצליחה בכך; עברה הפלילי של העוררת אינו מכביד – עבירות רכוש ותקיפה ישנות ותיק תלוי ועומד בגין החזקת הרואין, בגינו שהתה עובר למעצרה בבית אביה במסגרת מעצר בית; העוררת מעולם לא ריצתה עונש של מאסר בפועל. הסנגור ציין כי מאז מעצרה 8 בדיקות שנערכו הראו כי העוררת נקיה מסמים. עוד טוען הסנגור כי העבירות בוצעו במהלך תקופה קצרה ולכאורה עובר לביצוע העבירות בתיק הנוסף המתנהל נגדה, בו שוחררה העוררת למעצר בית. העוררת לא באה במגע ישיר עם קוני הסם, אלא באמצעות אדם שהיא הכירה, והרוויחה סכומים זעומים. לטענתו בית משפט השלום חקר את החלופות המוצעות והתרשם מהן באופן בלתי אמצעי וקבע כי האם והאחות מבינות את משמעות הפיקוח וההשגחה. כן מזכיר הסנגור את טעותו של תסקיר המבחן עליה הסתמך בהמלצתו השלילית, ומדגיש כי העוררת מעולם לא סחרה בסם מבית אימה. לבסוף טוען הסנגור כי מעצרה של אישה נתפס כקשה יותר ממעצרו של גבר וכי בית המשפט המחוזי התעלם מהנוהג לראות בעובדה זו נסיבה מקלה.

6.

בא-כוח המשיבה טען כי רק משום שמדובר באישה עולה האפשרות של שחרור לחלופת מעצר בלי הצעה לחלופה של גמילה, וכי לו היה מדובר בגבר לא היתה מועלית האפשרות כלל. לטענתו יש להתייחס לעניין זה אל גבר ואישה כשווים וזאת מאחר שהסכנה הנובעת מהם שווה אף היא. לעניין כתב האישום טען בא-כוח המדינה כי מדובר בנאשמת אשר לכאורה ניהלה לדבריו "כספומט למכירת סמים", ולפיכך הסכנה הנשקפת ממנה היא גבוהה. העוררת מצויה בסופה של השרשרת שמספקת סם. לטענתו, מאחר שאינה עובדת היא זקוקה לכסף על מנת לממן את התמכרותה. כן ציין כי נגד העוררת מתנהל תיק סמים נוסף. לטענתו, את העבירות ביצעה העוררת מיד לאחר שניתן נגדה בתיק אחר צו פיקוח ונגזר עליה לבצע שירות לתועלת הציבור. לטענת בא-כוח המשיבה מתסקירי שירות המבחן עולה כי העוררת אינה מסוגלת להיגמל מהתמכרותה לסם. הוא מדגיש את המלצותיהם השליליות של תסקירי שירות המבחן ואת התרשמותם השלילית מהדמויות המוצעות כמפקחים על העוררת. לטענתו ישנן ראיות שאף אחותה של העוררת מעורבת במכירת הסמים ואף ידעה על ניסיון לשיבוש ראיות מצד בעלה של העוררת השוהה בבית הסוהר, זאת אותה אחות שמוצע כי היא תפקח על העוררת.

7.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. השהייה במעצר קשה על כל אדם. ההנחה כי האישה רגישה או פגיעה יותר ולפיכך תתקשה להתמודד עם תנאי המעצר יותר מגבר מבוססת על תפיסה סטריאוטיפית שאין מקום לנקוט בה. אמנם הנחה זו באה להגן על האישה, אך היא יוצרת מסר אי שוויוני בדבר נחיתות האישה. לפיכך אני סבורה כי בעניין זה יש לבחון כל אדם בהתאם לנסיבותיו ואופיו ולא בהתאם למינו. אכן, נפסק כי תנאי מעצרו של אדם עשויים להוות שיקול בבחינת סוגיית מעצרו עד תום ההליכים (בש"פ 7053/01 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 504 (1.11.01)). עם זאת, לא הועלתה בערר זה כל טענה נגד תנאי המעצר של העוררת, מלבד מינה. כאמור, איני סבורה כי יש לקבל טענה זו.

אציין במאמר מוסגר כי לטעמי לעיתים היותה של הנאשמת אישה עשויה להיות נסיבה רלוונטית, למשל כאשר הרקע לביצוע העבירה מוסבר על רקע מגדרי ומעמד חברתי. כך למשל, כאשר ביצוע העבירה נעשה על רקע ניצולה של הנאשמת בשל מעמדה החברתי או המשפחתי הנמוך (ראו רינה בוגוש ורחל דון יחייא מגדר ומשפט – אפליית נשים בבתי המשפט בישראל 17 (1999); נויה רימלט "כאשר נשים נעשות אלימות" פלילים י 277 (2001); וכן ע"פ 7075/03 אלון נ' מדינת ישראל , פסקה 16 לפסק הדין (לא פורסם, 2.8.06) (להלן: עניין אלון )). גם בהליכי מעצר יכול להיות למינה של הנאשמת משמעות, כך למשל כאשר במצבה הסוציולוגי יש בכדי להשליך על התנאים לקביעת מעצר. לדוגמא, אישה שביצעה עבירה בהיותה מנוצלת על ידי גבר בשל המבנה הפטריארכלי אליו היא כפופה, וההנחה היא כי לולא השפעתו ולחציו לא היתה מבצעת את אותה עבירה, יתכן וניתן יהיה לקבוע כי מסוכנותה אינה "עצמאית" ולכן תוכל להתאיין עם שהותו של אותו גבר במעצר או במאסר. עוד אעיר כי לעיתים יהיו הבדלים ביולוגיים אשר יחייבו התייחסות שונה לגבר ולאישה. כך יהיה כאשר מדובר באישה בהריון או באישה מניקה.

8.

הערה מקדמית נוספת נוגעת לילדיה של העוררת. אכן אני סבורה כי במקרים מסוימים העובדה שישנם ילדים בהחזקתו של נאשם או נאשמת, כאשר אין הורה אחר שיכול ליטול את משימת החזקת הילדים, יכולה להוות שיקול לטובת שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר. עם זאת, טובת ילדיו של הנאשם תהווה רק שיקול אחד, אם כי שיקול כבד משקל לעיתים, אשר אותו יש לאזן עם השיקולים האחרים הרלבנטיים באותו עניין (ראו בש"פ 10235/05 יזרעאילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.11.05) וההפניות שם; עניין אלון , פסקה 23 לפסק הדין; בש"פ 2093/05 סקא נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.3.05)).

במקרה שבפנינו כלל אין שיקול זה נכנס למסגרת האיזון וזאת מאחר שממילא ילדיה של העוררת אינם מצויים בהחזקתה, אלא בהחזקת בני משפחתה. כמו כן, אף אם היו ילדיה מצויים בהחזקתה, העובדה שהעוררת מכורה לסמים וסחרה בסמים קשים מביתה עשויה להעלות את הסברה כי שהייתם של ילדיה בהחזקתה אינה דווקא לטובתם.

9.

אין מחלוקת בין הצדדים כי ישנן ראיות לכאורה וכי קיימת עילת למעצרה של העוררת. המחלוקת מתמקדת בסוגיית שחרורה של העוררת לחלופת מעצר. כאמור, איני סבורה כי חלופת המעצר המוצעת, בבית אימה של העוררת בדימונה, כאשר האם והאחות מפקחות על העוררת, תאיין את המסוכנות הנשקפת מהעוררת.

אכן, מכתב האישום עולה כי העוררת לא סחרה בסם בכמויות גדולות ולא הפיקה מכך רווחים גדולים. שני הצדדים מסכימים כי הסחר בסמים הינו על רקע התמכרותה של העוררת לסמים. אך דווקא עובדה זו מצביעה על כך שחלופת המעצר לא תסכון לאיון המסוכנות. העוררת מכורה לסמים מגיל 15. במהלך השנים עשתה מספר ניסיונות להיגמל, אך ניסיונות אלו לא צלחו, ואין זה משנה אם בשל משברים אישיים שפקדו את העוררת או בשל כל סיבה אחרת. התוצאה היא אחת: העוררת עדיין מכורה לסמים והמסגרות השונות בהן טופלה לא הצליחו לשנות עובדה זו. יתרה מכך, מתסקירי שירות המבחן עולה כי העוררת אף לא עשתה מאמצים רבים לצורך גמילתה. כך דווח על ידי המרכז הטיפולי להתמכרויות בבאר שבע כי העוררת לא הגיעה למרבית המפגשים במרכז, המשיכה להשתמש בקוקאין, ואף עלה חשד כי היא סוחרת בתחליף הסם שניתן לה. בשל כך הופסק הטיפול בעוררת. גם לאחר שחידשה את הטיפול לא השתפר המצב, ואף עלה חשד כי העוררת מזייפת את בדיקות השתן שנערכות לה. עוד נמסר כי התנהגותה אופיינה במניפולציות שונות. העולה מדברים אלו הוא כי ישנו חשש סביר שהעוררת תמשיך לצרוך סמים לאחר שחרורה, ולפיכך יש חשש רב כי תמשיך אף לסחור בסמים וזאת על מנת לממן את התמכרותה זו.

10.

לדברים אלו יש להוסיף את העובדה שעבירות הסחר, על-פי כתב האישום, בוצעו מביתה של העוררת. מכך ניתן ללמוד כי שהותה של העוררת בבית, ואיני רואה הבדל לעניין זה בין ביתה שלה לבין בית אימה, אינה מונעת את המשך הסחר בסמים. כמו כן, העבירות בוצעו בדימונה, שם אף מצוי בית אימה. עובדה זו מגבירה את החשש להמשך ביצוע עבירות לאחר השחרור, שכן העוררת מכירה את החוליות בשרשרת הסם באזור זה ולא יקשה עליה ליצור עימם קשר ולהמשיך בעיסוקה זה. העובדה שהעוררת אינה מואשמת כי סחרה במישרין עם ה"לקוחות" אף היא עומדת לה לרועץ, שכן קל יותר במסגרת שהות בבית לקיים קשר עם מתווך אשר מוכר לעוררת ומוצא עבורה את הלקוחות.

11.

באשר למפקחות שהוצעו – אימה של העוררת ואחותה . אף אם אניח כי צדק בית משפט השלום בהתרשמותו החיובית מהן, ואף אם אתעלם מהערכת שירות המבחן כי מפקחות אלו יתקשו להוות עבור העוררת דמויות סמכותיות ובעלות יכולת בהצבת גבולות, עדיין איני סבורה כי הן מתאימות לתפקיד זה. מהחלטתו של בית משפט השלום עולה כי האם עובדת בשעות אחר הצהריים מחוץ לבית. האחות עובדת באופן חלקי מהבית, אך עליה מופקדת אף המשימה החשובה של טיפול והשגחה על בנה של העוררת, בן 3.5. במצב דברים זה איני סבורה כי הן יכולות לפקח באופן משמעותי על מעשיה של העוררת בעת שהותה במעצר הבית.

12.

אשר על כן אני סבורה כי יש לדחות את הערר. עם זאת אציין כי אם תציע העוררת לבית המשפט המחוזי חלופה קונקרטית הכוללת מרכז גמילה סגור כלשהו שיאפשר לה לנסות ולצאת ממעגל הסמים יהיה מקום לשקול אפשרות זו בחיוב במסגרת בקשה לעיון חוזר.

הערר נדחה.