בש"פ 5464/11 חנניה אלמליח נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור בפלילים.

1.

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת שניידר) בעבירות לפי פקודת מס הכנסה ולפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. ביום 26.5.2010 נגזרו עליו 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי של 8 חודשים וקנס של 50,000 ₪ או חודשיים מאסר תמורתו. ביום 19.5.2011 ניתן במעמד הנוכחים פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בערעור שהגיש המבקש (כב' השופטים אפעל-גבאי, פרקש וכרמל), ולפיו הופחת עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש מ- 12 חודשים ל- 9 חודשים. בפסק-הדין צוין כי לעת שמיעת הערעור, שילם המבקש סך כולל של מיליון ₪ בעקבות הסכמים שערך עם פקידי השומה במס הכנסה ובמע"מ להסרת המחדלים נשוא כתב-האישום. בית-המשפט המחוזי ציין בפסק-דינו את התרשמותו מהמאמץ הרב שהשקיע המבקש בניסיון להגיע להסדר עם רשויות המס, אך גם את הסברה כי ככל הנראה נבע הדבר מעונש המאסר בפועל שנגזר עליו. נקבע כי נוכח המאמץ שהשקיע

המבקש ועל-מנת לעודד עבריינים – אף אם הם כבר הורשעו בדין – להסיר את המחדל בדרך של פירעון החוב לרשויות המס, מצא בית-המשפט לנכון להקל במידת-מה בעונש המאסר לריצוי בפועל שנגזר על המבקש. עם זאת, מטעמים שפורטו בפסק-הדין, לא ראה בית-המשפט קמא לקבל את בקשת המבקש ולהעמיד את העונש על תקופת מאסר אשר תרוצה בעבודות שירות. יוער כי לבקשת המבקש, עוכב ביצוע עונש המאסר בפועל למשך 30 ימים בהתאם להחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 12.7.2011.

2.

כאמור, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן במעמד הנוכחים ביום 19.5.2011. מכאן שמועד 45 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור בפלילים הסתיים ביום 3.7.2011 . ההליך שבכותרת הוגש ביום 20.7.2011 , קרי- באיחור של כשבועיים וחצי ביחס למועד האחרון הקבוע בדין.

המבקש הציג מספר טעמים לאורכה המבוקשת: ראשית, נטען כי המבקש החליף את ייצוגו, ונדרש לסנגור החדש זמן להשגת החומר וללימוד התיק. שנית, נטען כי סיכויי ההליך טובים שכן למבקש ניתנה בשעתו הבטחה לפיה במידה ויסיר את המחדלים נשוא האישומים, לא ייגזר עליו עונש מאסר בפועל. לפי הנטען, המבקש הסתמך על הבטחה זו עת נטל על עצמו התחייבויות כספיות גבוהות ושילם במזומן סך כולל של מיליון ₪ לרשויות המס, מתוך הנחה כי לא יוטל עליו מאסר בפועל והוא יוכל לעבוד לפרנסתו כדי להחזיר את חובותיו. המשיבה מתנגדת לבקשת האורכה.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שהובא לעיוני, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. אמת, לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ופרשנותו בהלכה הפסוקה, אין נדרשים טעמים מיוחדים לצורך הארכת מועד בהליך הפלילי ודי ב"טעם ממשי המניח את הדעת" (ראו למשל: בש"פ 5015/07 רביע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2007)). במקרה שלפניי, לא שוכנעתי כי עלה בידי המבקש לשכנע כי מתקיים בעניינו טעם כאמור.

טענת המבקש לפיה האיחור בהגשת ההליך נגרם בשל החלפת ייצוג נטענה באופן כללי, בלא לפרט מתי נטל בא-כוחו הנוכחי של המבקש את הייצוג לידיו. ספק אם בכוחה של טענה כללית כאמור, כדי להצדיק איחור משמעותי של כשבועיים וחצי בהגשת הליך לבית-משפט זה. זאת ועוד; מן החומר שבתיק עולה כי בא-כוחו הנוכחי של המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע מטעם מרשו עוד ביום 12.7.2011. מנימוקי הבקשה לעיכוב ביצוע ומהודעת ההבהרה שהוגשה בהתאם להחלטתי, עולה כי בא-כוח המבקש נטל את הייצוג לידיו "מספר ימים" קודם לכן. אף-על-פי-כן, ההליך שבכותרת הוגש רק ביום 20.7.2011, קרי – בשיהוי של למצער שבוע וחצי מעת נטילת הייצוג (אם לא למעלה מכך). לשיהוי זה לא הוצג הסבר ממשי. טענת בא-כוח המבקש לפיה העברת החומר מהסנגור הקודם לידיו ארכה זמן, אין בכוחה להסביר מדוע לא הוגשה הבקשה להארכת מועד (להבדיל מההליך העיקרי) בסמוך לאחר נטילת הייצוג. לכך יש להוסיף כי על-פני הדברים, סיכוייו של ההליך העיקרי אינם נחזים להיות טובים. בית-המשפט המחוזי התחשב בפסק-דינו במאמץ שהשקיע המבקש כדי להסיר את המחדלים נשוא העבירות בהן הורשע. טענת המבקש בדבר "הבטחה" שניתנה לו כי לא יוטל עליו עונש מאסר בפועל, הועלתה בבקשתו לפניי בעלמא, ללא כל עיגון או תיעוד. המשיבה שללה קיומה של הבטחה כאמור בתגובתה. עיון בפרוטוקול הדיון שנערך לפני בית-המשפט המחוזי, מלמד כי בא-כוחו דאז של המבקש ציין בעצמו כי המשיבה מחזיקה בעמדה לפיה תשלום הכספים לרשויות המס מהווה נסיבה לקולא, אולם לגישת המשיבה אין בכך כדי לייתר את עונש המאסר בפועל. לכאורה, הדברים הנ"ל כפי שהם מופיעים בפרוטוקול הדיון, אינם מתיישבים עם טענת המבקש בבקשתו לפניי - שכאמור הועלתה באופן ערטילאי בלבד - בדבר מתן הבטחה כי במידה וישלם את הכספים, לא יוטל עליו מאסר בפועל. בהתחשב בכך, ובשים לב לאמות-המידה החלות בבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שעניינן חומרת העונש (ראו בעניין זה: רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.1997); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)), אין בסיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי, כשלעצמם, כדי להטות את הכף לטובת היעתרות לבקשה.

4.

בשים לב למשכו המשמעותי של האיחור; לשיהוי בהגשת הבקשה להארכת מועד, ולהעדרו של טעם מספק לאיחור הניכר בהגשת ההליך העיקרי; ובהתחשב בסיכוייה הלכאוריים הלא טובים של בקשת רשות הערעור, לוּ תוגש; באתי למסקנה כי בנסיבות העניין, ידם של הוודאות והיציבות המשפטית ושל עקרון סופיות הדיון - על העליונה. אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית.

המזכירות תמציא החלטה זו למבקש באמצעות הפקסימיליה.