בש"פ 5015/07 מוסא רביע נ. מדינת ישראל

זהו ערעור על החלטת הרשם י' מרזל מיום 24.5.2007, בה נדחתה בקשת המערער לקבלת ארכה לצורך הגשת בקשת רשות ערעור.

1.

המערער הורשע

על פי הודאתו בבית משפט השלום בבאר שבע בעבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 ובעבירה של הסתננות לאחר גירוש לפי סעיף 3 לחוק למניעת הסתננות (עבירות בשיפוט) תשי"ד-1954 (להלן: " חוק ההסתננות "). בית משפט השלום גזר על המערער 12 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על קולת העונש ובפסק דינו מיום 24.1.2007 (להלן: " פסק הדין "), קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והעמיד את עונשו של המערער על 22 חודשי מאסר בפועל. ביום 16.4.2007 הגיש המערער לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין. לטענתו מעלה הבקשה שאלות מהותיות לעניין תחולתו של חוק ההסתננות הטעונות בירור והכרעה בבית משפט זה. כמו כן, טוען המערער כי הינו פלסטיני חסר אמצעים, ואב ל-10 ילדים, אשר לא הבין את המצב המשפטי לאשורו, וכי נעשו בעניינו טעויות מהותיות אשר גרמו לעיוות דין ולחוסר צדק.

2.

טרם מתן ההחלטה בעניינו של המערער, ביקש הרשם את עמדת הסנגוריה הציבורית ואת תגובתה של המשיבה. בהודעת הסנגוריה הציבורית הובהר כי המערער היה מיוצג בבית המשפט השלום ובבית המשפט המחוזי על ידי סנגור מטעמה שהודה בשם המערער בכתב האישום המקורי בסוברו כי זוהי דרך הפעולה העדיפה בנסיבות העניין, בייחוד לאחר שבית המשפט הבהיר לו כי טענת ההגנה בדבר אי תחולתו של חוק ההסתננות נדונה ונדחתה על ידו במקרה קודם. יחד עם זאת, נטען בהודעה כי שאלת תחולתו של חוק ההסתננות ושאלת היחס בינו לבין חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: " חוק הכניסה לישראל "), טרם נדונו בבית המשפט העליון ולדעתה אין לחסום את המערער מהעלאת טענות עקרוניות בסוגיות אלה רק בשל העובדה שהן לא נטענו בבית המשפט השלום או בשל האיחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור.

3.

בתגובת המשיבה נטען מנגד כי אין בבקשת המערער כל הסבר לאיחור בהגשתה, כי הנימוקים לאיחור מעורפלים וכללים וכי מהתצהיר שצורף לבקשה עולה כי המערער אינו יודע מידיעה אישית מהם הטעמים שבגינם נטל על עצמו בא כוחו הנוכחי את הייצוג בהליך. כמו כן, דחתה המשיבה את עמדת הסנגוריה הציבורית מן הטעם שאין זה מתקבל על הדעת שסנגור יבחר לזנוח טענה בתקווה שהדבר ייטיב עם שולחו בערכאה הדיונית, ולאחר מכן תתמוך הסנגוריה בסנגור אחר הבא בנעליו והמבקש להעלות את הטענות שנזנחו כ"מקצה שיפורים" בערכאה שלישית, משום שדרך הפעולה לא הביאה לתוצאה המיוחלת. לטענת המשיבה, אם תינתן גושפנקא להתנהלות מעין זו יפגעו יעילות ההליך השיפוטי ועקרון סופיות הדיון ויתאפשר לנהל כל דיון פעמיים בהתאם לתוצאה. עוד טענה המשיבה כי מדובר במערער שהינו עבריין רצידיביסט בתחום החדירה לישראל שלא כחוק, וכי עונשים שהושתו עליו בעבר לא הרתיעו אותו מלשוב לסורו לאחר שגורש, ומכאן שגם סיכויי ההליך אינם טובים.

5.

בהחלטה מיום 24.5.2007 דחה כבוד הרשם את בקשת המערער בקובעו כי על אף שבהליך הפלילי לא נדרש טעם מיוחד להארכת מועד, הנטל המוטל על שכמו של מבקש הארכה הינו נטל ממשי במיוחד מקום שבו האיחור בהגשת הבקשה הינו משמעותי. הרשם הוסיף וקבע כי לו היה ממש בטענות שהעלה המערער לגופם של דברים, ניתן היה להאריך את המועד ולאפשר את הגשת הערעור באיחור. אולם במקרה דנן, כך נקבע, סנגורו של המערער ואף בית המשפט היו מודעים היטב לשאלה המשפטית שעלתה בהליך לעניין תחולתו של חוק ההסתננות ונוכח קו ההגנה שהסנגור בחר בו במודע, פסק בית משפט קמא את שפסק. בנסיבות אלה, אין בסיס לטענה בדבר כשל בייצוג. בהתחשב בכך וכן בהתחשב באיחור הלא מבוטל בהגשת הבקשה, קבע הרשם כי אין מקום להארכת המועד שנתבקשה.

6.

על החלטה זו מלין המערער בפניי. בטיעוניו מדגיש המערער, כי שיקול הדעת המסור לבית המשפט בבואו להחליט על מתן אורכה הנו רחב ביותר וכי על פי ההלכה הפסוקה הנטייה היא לאפשר לנאשם הגשת ערעור גם אם איחר את המועד הקבוע בחוק. עוד טוען המערער כי הרשם לא נתן משקל ראוי לעובדה שמאז מתן ההחלטה בערעור ועד הגשת הבקשה להארכת מועד התחלף בא כוחו בציינו כי במקרים דומים בעבר נאות בית המשפט ליתן את הארכה המבוקשת אף שהאיחור בהגשת הבקשה היה גדול יותר. כמו כן טען המערער כי שגה הרשם בכך שנתן משקל כה רב לסוגיה של כשל בייצוג בעוד שטענה זו כלל לא נטענה על ידו. לטענת המערער החלטת הרשם הקובעת מצד אחד כי פתוחה הדרך להגשת בקשת רשות ערעור במקרה של כשל בייצוג ומן הצד השני כי זניחת טיעון מסוים, חשוב ככל שיהיה, אינה מאפשרת הארכת מועד, אינה ברורה כלל. המערער מוסיף וטוען, כי משניתן להאשים אדם על פי הוראות חוק המשיקות זו לזו, לעולם יש להאשימו בזו המקלה ומשלא נעשה כן ונגרם לו עוול, על בית המשפט לסייע בידו גם במחיר של פגיעה מסוימת בעקרון סופיות הדיון. עוד טוען המערער כי הכלל לפיו קיומו של סיכוי סביר לזכות בערעור מצדיק מתן אורכה להגשתו, חל גם בכל הנוגע למתן אורכה לשם הגשת בקשת רשות ערעור וכי בקשת רשות הערעור במקרה דנן עומדת בדרישות הפסיקה לעניין זה מאחר שעולות בה טענות כנגד שימוש סלקטיבי ומפלה שנעשה בחוק ההסתננות ומאחר שאי מתן אורכה יפגע פגיעה של ממש בחקר האמת. לבסוף נטען כי נסיבותיו האישיות של המערער קשות, הוא חסר אמצעים ואף מוטלת עליו הדאגה לכלכלת עשרת ילדיו, אמו ושלושה מנכדיו הסמוכים על שולחנו. לטענתו, הטלת עונש כה חמור על אדם שתכלית כניסתו לישראל הינה חיפוש אחר פרנסה ותו לא אינה מתקבלת על הדעת.

7.

בחנתי את הטענות בערעור ואינני סבורה כי יש מקום להתערב בהחלטת כבוד הרשם. אכן, לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 אין נדרשים טעמים מיוחדים לצורך הארכת מועד בהליך הפלילי וככלל יטה בית המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד מקום שהיא מגלה לגופם של דברים טעם ממשי המניח את הדעת (בש"פ 5988/06 עזריאל נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). אך אין זה המקרה שבפנינו. בקשת המערער להארכת מועד הוגשה בחלוף כשלושה חודשים מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולטענתו, לא הבין את משמעות זניחת הטענה בדבר אי תחולת חוק ההסתננות. טענה זו אין בה כדי להצדיק איחור כה משמעותי בהגשת הבקשה וחשוב מכך היא אינה מגלה טעם ממשי המצדיק לגופו של עניין את התערבותה של ערכאת הערעור בגלגול שלישי. המערער היה מיוצג לאורך כל ההליכים בתיק זה ובהעדר טענה לכשל בייצוג הוא מוחזק כמי שהיה מודע למשמעויות הכרוכות בזניחת טענת ההגנה בדבר אי תחולת חוק ההסתננות. כפי שציינה הסנגוריה הציבורית בהודעתה סבר סנגורו של המערער אותה עת כי זהו קו ההגנה שנכון לנקוט בו בפני הערכאה הדיונית. העובדה כי המשיבה בחרה לערער על קולת העונש וכמוה העובדה שבסופו של אותו ערעור נגזר על המערער עונש שאינו תואם את צפיותיו, כל זה אינו מקים טעם ממשי המצדיק הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. אני סבורה, אפוא, כי צדק כבוד הרשם בדחותו את הבקשה.

אשר על כן, הערעור נדחה.