בש"פ 5468/99 מנשה אבנר נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין באשמה של אינוס אשתו, החזקת סכין ואיומים כלפי אשתו שבוצעו כאשר נכנס לביתם, תוך הפרת צו הגנה.

לפי הנטען בכתב האישום, בניגוד לאיסור על פי צו בית המשפט, התקשר העורר לביתה של המתלוננת, הטריד אותה טלפונית ואף הגיע לביתם כשאולר בידו, בעל את המתלוננת בניגוד לרצונה, וביצע בה מעשים מיניים.

עוד עולה מכתב האישום, כי באיומי סכין כתבה האישה שהיא מסכימה לשובו של העורר הביתה ולביטול צו ההגנה. מיד לאחר מכן, לקח העורר את אשתו למרכז למניעת אלימות במשפחה שבעיר מגוריהם, כדי שתמסור שם את הפתק שהכתיב לה. בהיותם במרכז האמור, הצליחה האישה לכתוב פתק בו היא מציינת שחייה נתונים בסכנה. הפתק הובא לידיעת גורמי הרווחה כשהושם על ידי המתלוננת בערימת ניירות.

שופט בית המשפט קמא קבע כי יש ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר, וכי מעשיו של העורר מעידים כי הוא מסוכן לאשתו, מה גם שאינו ממלא אחר ההוראה להימנע מלהיכנס לביתו. השופט קמא קבע כי בנסיבות העניין, אין להסתפק בחלופה למעצר.

בא כוח העורר חזר בפני על הטענות שהשמיע בבית המשפט המחוזי בדבר העדר מסוכנות מצד מרשו, הוא הדגיש את היותו בעל עבר נקי, וחזר והתייחס למצבה הנפשי של אשת העורר. הוא לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אלא על "עוצמת הראיות".

שקלתי את טענותיו של בא כח העורר, אך לא ראיתי להעתר לעררו. משהפר העורר את צו ההגנה שנתן בית המשפט לענייני משפחה, צו שאסר עליו להטריד את אשתו בטלפון ואסר עליו להכנס לביתו או להתקרב אליו, נראה כי לא ניתן ליתן בו אמון; כיוון שאין העורר עומד בהתחיבותו על פי צו בית המשפט.

נוכח אופיין של העבירות המיוחסות לעורר והסיכון הנשקף ממנו לשלומה ולבטחונה של אשתו, אינני רואה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.