בש"פ 5480/00 מדינת ישראל נ. זאהר נססרה

1.בתאריך 30.6.00, בשעות הלילה המאוחרות, נסעה המתלוננת עם ידיד (להלן: הידיד) במכוניתו של האחרון לחוף-הים ביפו. לאחר שהחנה הידיד את רכבו, התיישבו הם על שפת-הים. לדבריהם, הם הותקפו על-ידי שלושה אנשים מזויינים באלות, אשר גנבו סכום כסף שהיה על גופו של הידיד וכן מכשיר טלפון סלולארי שהיה ברשות המתלוננת; ולאחר-מכן כפתו את הידיד, הרחיקוהו מן המתלוננת, אנסו אותה ועשו בה מעשים מגונים; ולבסוף כפתו גם את המתלוננת וגנבו את המכונית.

2.המתלוננת והידיד פנו למשטרה בתלונה. כל שהמתלוננת ידעה לספר הוא, שאחד מתוך השלושה היה חשוף גוף ועל כתפו הייתה כתובת קעקע, וכי לאחד מהם קראו חבריו בשם "זוהר" או "זוהיר".

3.כעבור מספר ימים סיפר מוחמד אבו-שחאדה (המכונה אמיר) לחברו, איאד אבו-רמדאן, על המעשים שעשו בחוף-הים הוא ושניים מחבריו שבשמותיהם נקב - וביניהם המשיב. איאד אבו-רמדאן סיפר על-כך למעבידו ואף הצביע בפניו על המשיב, שאותו ראה תוך כדי נסיעה, כעל אחד השותפים לפרשה. איאד אבו-רמדאן נחקר על-ידי המשטרה, ובסיועו אותרו - מלבד המשיב - גם שני האחרים שאת שמותיהם הזכיר, אמיר ועבד-אל-כרים אבו-עאמר (המכונה פאדל), שניהם תושבי עזה.

בבדיקה הסתבר כי אין על גופו של איש מן השלושה כתובת קעקע, ואולם בחקירתם הודו שלושתם כי היו בחוף-הים וכי נעשו בידיד ובמתלוננת המעשים המתוארים לעיל, אך הטילו את האשמה איש על רעהו. פאדל הסביר כי בחבורה היה אדם נוסף, רביעי במספר, שהשתתף במעשים, בעוד שהוא עצמו (פאדל) לא נטל בהם חלק.

המשיב טען אף הוא כי בזירת האירוע נכח אדם נוסף. הוא ידע לספר כי שמו זיאד וכי נושא הוא כתובת קעקע על כתפו. גירסת המשיב הייתה, כי הוא הסתכל על הנעשה מן הטיילת, ולא ירד אל שפת-הים ממש. ברם, באחת מהודעותיו סיפר הוא כי דיבר עם המתלוננת, ואף הרגיע אותה ואמר לה "שלא תפחד".

4.על-יסוד חומר ראיות זה הואשמו השלושה בכתב-אישום אחד שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, נסיון לאינוס בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בכוח, שוד בחבורה, גניבת רכב וסחר ברכב גנוב. התביעה ביקשה לעצור את השלושה עד תום ההליכים.

5.בית-המשפט המחוזי (השופט צבי מ' הכהן) הגיע לכלל דעה כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות למעצר נגד כל אחד מן השלושה, וכי העבירות המיוחסות להם מקימות עילת מעצר. וכך כתב:

עצם המקרה הינו חמור ומהווה סיכון רב, לא רק ל[מתלוננת ולידיד], אלא גם לאפשרות שמעשה כזה עלול לחזור על עצמו, עם אנשים אחרים.

עם זאת סבר בית-המשפט המחוזי, כי ניתן לקבוע לשלושה חלופת מעצר, אם תימצא חלופה מתאימה. כיוון שהשניים האחרים (שותפיו של המשיב לכתב-האישום) הם, כאמור, תושבי עזה, הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה, כי לא ניתן יהיה להעמידם לדין אם ישוחררו ממעצר וקיבל, על-כן, את בקשת המדינה לעצרם עד תום ההליכים. לעומת זאת סבר, כי הואיל ולמשיב יש כתובת קבועה בתחומי מדינת ישראל, וכן משפחה שמוכנה לפקח עליו, הרי שיש לשחררו בתנאים מגבילים.

6.מכאן ערר המדינה שבפניי, שבגידרו טענה כי חזקת המסוכנות העולה מעצם ביצוע העבירות לא הופרכה, וכי מטעם זה ראוי לעצור אף את המשיב עד תום ההליכים.

בתשובתה לערר טענה באת-כוח המשיב, עורכת-הדין אורלי פרייזלר, כי התשתית הראייתית שהציגה המדינה אינה מספיקה למעצר. גירסת המשיב, שלפיה היה במקום האירוע אדם רביעי וכי הוא עצמו לא נמנה עם השלושה שביצעו את המעשים המיוחסים לו, מבוססת, לטענתה, לא רק על דבריו, אלא גם על העובדה שכלל בגירסתו תיאור מפורט של האדם הרביעי, ההולם את תיאור המתלוננת ומאשר את קיומה של כתובת קעקע על כתפו של אחד מתוקפיה. עורכת-הדין פרייזלר הוסיפה עוד, כי חומר הראיות מעלה גם, שהשותפים לעבירה תכננו להאשים את המשיב במעשים שנעשו. לחלופין נטען, כי לנוכח גילו הצעיר ועברו הנקי, וכן לנוכח קיום החלופה של מעצר הבית בפיקוח משפחתו, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

7.הגעתי לכלל דעה, כי חומר הראיות נגד המשיב הוא בעוצמה מספקת למעצר. זאת, בין אם היו באיזור שלושה תוקפים ובין אם היו ארבעה. שכן, על-פי חומר הראיות המשיב ודאי נמנה עם אלה שתקפו את המתלוננת. זאת ניתן ללמוד מן העובדה שהמתלוננת שמעה כי קוראים בשמו. המשיב, כאמור, הודה בעצמו כי היה באיזור וכי ראה את הנעשה, ואף חבריו מפלילים אותו. הפללה זו נעשתה לא רק בהודעותיהם במשטרה, שאז ניתן להעלות הנחה שביקשו להטיל עליו את האשמה כדי לחלץ את עצמם, אלא גם במסגרת הסיפור שסיפר אמיר לאיאד אבו-רמדאן בשיחה פרטית.

8.אין אני סבורה גם, כי כתובת קבועה הינה עילה שלא לעצור את מי שהיה שותף לביצוע עבירות אכזריות כל-כך המקימות חזקת מסוכנות. העדר עבר פלילי אינו מספיק להפרכת חזקה זו, ובהחלטתו כבר הבהיר בית-המשפט המחוזי את הסכנה לשלום הציבור העולה מנסיבות ביצוע העבירות.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומורה על מעצרו של המשיב עד לתום הליכי המשפט.