בש"פ 5482/03 דורןו בוחניק נ' מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין פלילי בבית-משפט השלום בתל-אביב וכתב-האישום שהוגש נגדו מייחס לו מעשה מגונה בקטין, עבירה לפי סעיף 348(א) יחד עם סעיף 345(א)(3)לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ), מעשה מגונה בפומבי (בפני קטין), עבירה לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין, פרסום והצגת תועבה, עבירה לפי סעיף 214(ב1) לחוק העונשין וכן אחזקת סם לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א) ו- (ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1978.

מסכת העובדות המתוארת בכתב-האישום קשה היא. על-פי המתואר, נהג העורר לארח בביתו במשך כארבע שנים, עד חודש אפריל 2003, קטינה ילידת 20.12.90 (להלן – הקטינה ע.מ. ). המפגשים בין העורר ובין הקטינה ע.מ. התרחשו מידי שבוע ובמהלכם ביצע העורר בקטינה מעשים מגונים וכן הציג לה סרטים פורנוגרפיים וצילם אותה מתערטלת, הכל לשם גירוי, סיפוק וביזוי מיני. במספר הזדמנויות באה הקטינה ע.מ. אל בית העורר יחד עם חברותיה, קטינות אף הן, והמעשים בוצעו בקטינה בנוכחות החברות. במקרה אחד, כך על-פי המתואר באישום השני, הגיעה הקטינה ע.מ. אל בית העורר יחד עם קטינה אחרת י.ס, ילידת 10.8.93, והעורר הורה לשתי הקטינות להתפשט ולאחר שעשו כן, ביצע מעשה מגונה בקטינה ע.מ.. על-פי הנטען בכתב-האישום, שילם העורר לקטינה ע.מ. סכומי כסף לאחר שביצע בה מעשים מגונים וכן קנה לה גלידה וחילק ממתקים לה ולחברותיה בעת ששהו בביתו. העורר אף הראה, על-פי הנטען בכתב-האישום, את קטעי הוידאו בהם צולמה הקטינה ע.מ. לחברו ארז קדוש. האישום הרביעי והאחרון מייחס לעורר, בנוסף לעבירות המין המפורטות בשלושת האישומים הראשונים, גם החזקת סם מסוג חשיש במשקל ברוטו של 2.1 גרם וחמש טבליות של סם מסוכן מסוג MDMA , לצריכתו העצמית.

2.בד בבד עם הגשת כתב-האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית-משפט השלום (כבוד השופט צ' קפאח) סבר כי ניתן להסתפק לגבי העורר בחלופת מעצר בציינו כי העורר לא כפה עצמו על המתלוננות ולטעמו, אף לא הרחיק לכת במגעיו עמן. בית-משפט השלום הוסיף וקבע כי לאחר שבחן את חומר הראיות, התרשם שאין מדובר בילדה מפוחדת המצויה תחת מרותו של אדם מבוגר והטעים כי העורר הינו נכה הסובל מעקמת בגבו, חזותו אינה חזות מושכת, ויתכן, כך צויין, כי נסחף למערכת יחסים מעוותת עם הקטינה ע.מ..

ערר שהגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי על החלטה זו התקבל ובהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל) כי לנוכח גילה הצעיר של הקטינה לעומת גילו של העורר, שהוא כבן 30, וכן לנוכח התמשכות האירועים לאורך שנים ומעורבותן של קטינות נוספות בפרשה, מתחייבת המסקנה כי העורר מסוכן ואין מקום להסתפק בחלופת מעצר לגביו.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.הדיון בערר התמקד בשאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר לגבי העורר ולצורך הערר, לא היתה מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המפורטים בכתב-האישום וכן בדבר מסוכנותו הראשונית של העורר.

אכן, חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, משמיע לנו חובה לבחון ולשקול בכל מקרה, תהא העבירה המיוחסת לנאשם בזויה וחמורה ככל שתהא, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר, המפחיתה את הפגיעה בזכותו לחירות, כל עוד לא הורשע בדין (ראו: בש"פ 6839/02 אלי בן-שושן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 507/00 ששון מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5885/98 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אחת השאלות המרכזיות שעל בית-המשפט לבחון בעת שהוא בודק אפשרות של חלופת מעצר לגבי מי שעילת המעצר הקמה נגדו הינה עילה של מסוכנות, היא השאלה האם ניתן להפיג או לשלול את אותה מסוכנות, במסגרת החלופה המוצעת. במקרה שלפנינו, הציע העורר חלופת מעצר בבית אחיו בכפר-סבא בתנאי "מעצר-בית" מלא, תחת פיקוחם של האח ואשתו. יתכן שחלופה זו יש בה כדי להפיג את החשש לשלומה של הקטינה ע.מ. והמתלוננת הנוספת, אך בכך אין די שכן, קבוצת הסיכון מבחינת העורר היא אוכלוסיית הקטינות ככזו. אוכלוסיה זו, מורכבת מילדים רכים בשנים והיא ראויה להגנה מוגברת, באשר אין לה, בדרך-כלל, את היכולת או הכלים הנדרשים כדי להתמודד עם אנשים המבצעים מעשים מן הסוג המיוחס לעורר. יתרה מכך, העורר העלה בחקירתו טענות באשר לדרך התנהגותה של הקטינה ע.מ. וניסה לגלגל לפתחה אחריות באשר למה שהתרחש. עובדה זו מעצימה, בעיני, את מסוכנותו של העורר, שכן יש בה כדי ללמד על ליקוי מאורות מוסרי, בו הוא לוקה.

וכי הטענה כאילו ילדה כבת 10 שנים, "נעתרה" לו, גבר כבן 30, יכולה לשמש צידוק או הסבר כלשהו למעשים המיוחסים לו, אפילו תתברר הטענה כנכונה?

העובדה כי מדובר, לכאורה, במעשים שנמשכו לאורך זמן רב ובתכיפות וכן העובדה שבמספר מקרים, לפי הנטען, שיתף העורר באירועים קטינות נוספות, בין אם בדרך של צפייה פאסיבית ובין אם למעלה מכך, כל אלה מחזקים אף הם את המסקנה כי לא ניתן לסמוך על העורר שאם ישוחרר בתנאים מגבילים, אין נשקפת ממנו סכנה לקטינות באשר הן.

לא נעלמה מעיני העובדה, כי העורר הוא נכה וכי אין מיוחסת לו אלימות בפרשה זו. אולם, במאזן השיקולים שעל בית-המשפט לשקול לענין חלופת המעצר, יש להעדיף במקרה זה את שלומן של הקטינות ואת הצורך להבטיח לחלוטין כי אף לא אחת מתוך ציבור זה תיחשף, לסכנה של מעשים מגונים מצד העורר.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.