בש"פ 5885/98 פלוני נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בב"ש 502/98, 503/98, מפי השופט מ' רביד, שהחליט לצוות על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 1.7.98 הוגש כנגד העורר כתב אישום, ת.פ. 505/98, בבית המשפט המחוזי לנוער בירושלים. בכתב האישום מיוחסות למשיב ולנאשם נוסף עבירות של חטיפות לשם עבירת מין, מעשי סדום בנסיבות מחמירות, ונסיון למעשה סדום. על פי האמור בכתב האישום, בשני מועדים שונים, האחד בסוף חודש מאי 1998 והשני בתחילת חודש יוני 1998, הציעו הנאשמים, ביחד עם שניים נוספים, לשני קטינים לקיים עימם יחסי מין. משסרבו הקטינים להצעה, תפסו אותם הנאשמים וחבריהם, גררו אותם בכוח למערה סמוכה, ושם ביצעו בהם מעשי סדום שלא בהסכמתם, תוך שימוש בכוח.

עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים. באי כוח הנאשמים הודו שקיימות ראיות לכאורה נגד הנאשמים והשאלה היחידה לה נדרש בית המשפט היתה האם יש מקום לעצור את הנאשמים או שמא למצוא חלופת מעצר של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרות הנאשמים פחותה. בית המשפט ציין שמכיוון שמדובר בעבירה שנעשתה באלימות או באכזריות, עובר הנטל להראות קיום של חלופת מעצר ראויה אל הנאשמים. ואולם, לא עלה בידיהם להצביע על חלופת מעצר הולמת, אשר עשויה לשלול את הסיכון שבשחרורם. בית המשפט פסק, על כן, שאין להיזקק לחלופת מעצר, משום ששחרור הנאשמים עלול לסכן את הציבור ובמיוחד קטינים.

בערר שלפני, המופנה כנגד החלטה זו, תוקף ב"כ העורר את פרשנותו של בית משפט קמא לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996, בנוגע למעצר עד תום ההליכים. לטענתו, אין מקום לסברה לפיה, בנסיבות קיום עילת מעצר, הנטל להמציא חלופת מעצר מתאימה מוטל על שכמו של הנאשם. עוד טוען ב"כ העורר כי יש לקבל את חלופת המעצר המוצעת של "מעצר בית" עם הערבויות הכספיות הנדרשות.

דין ערר זה להדחות. נכון, אמנם, כי אין די בחזקת המסוכנות כדי להכריע בשאלה הנוספת, במסגרת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996, "אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". אין ספק כי בכל מקרה על בית משפט, המתבקש להורות על מעצרו של הנאשם על לתום ההליכים, לבחון את האפשרות של "חלופת מעצר". עם זאת, גם אין להטיל ספק בכך כי החזקה שקיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה (על פי סעיף 21(1)(ג)), מהווה שיקול בין שיקוליו של בית המשפט בשאלת חלופת המעצר.

באשר לאפשרות קיום חלופת מעצר, החוק דורש כתנאי מוקדם להטלת מעצר כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". נמצא כי בית משפט חייב להשתכנע מהעדר חלופת מעצר. לכן, אין כאן עניין של נטל המוטל על הסנגוריה. עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו, בית המשפט שקל את אפשרויות חלופת המעצר, והוא הגיע למסקנה כי אין נפקא מינה באיזה מקום ישהו המשיבים, משום שחשש ששחרור הנאשמים עלול לסכן את הציבור מצוי בכל מקום שבו הם ימצאו ולא ניתן להפיג את החשש אלא אם הנאשמים יהיו נתונים מאחורי סורג ובריח, שאז לא יסכנו את שלום הציבור.

לאחר ששמעתי את בעלי הדין ועיינתי בחומר שהוגש לפני, לא מצאתי עילה להתערבות במסקנתו של בית המשפט.

אי לכך, הערר נדחה.