בש"פ 5438/03 אלכסנדר טקצ'נקו נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 20.5.03 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו כתב אישום נגד העורר הכולל שני אישומים בעבירות של אלימות במשפחה. האישום הראשון מגולל סדרה של מעשי אלימות מזעזעים המיוחסים לעורר כלפי בנו, קטין יליד 19.6.95. על-פי המתואר באישום הראשון, נהג העורר להכות את בנו הקטין באמצעות ידיו וכן בחגורה, ואף הורה לו לעמוד על ברכיו למשך דקות ארוכות. במועד שאינו ידוע דקר העורר את בנו באצבעו באמצעות מחט ובמועד אחר עיקם את ידו השמאלית וגרם לתזוזת המרפק, עד כי הבן נזקק לאשפוז, נותח בהרדמה כללית והמרפק שוחזר וקובע במקומו. ביום 9.5.03, בעקבות שיחה של העורר עם מורתו של הבן, הכה העורר את בנו בכל חלקי גופו בחגורה ואף חתך את סנטרו בסכין ארוכת להב. בגין המעשים המתוארים באישום הראשון מואשם העורר בעבירה של התעללות בקטין לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן - חוק העונשין ), ובעבירה של תקיפת קטין לפי סעיף 368ב(ב) סיפא לחוק העונשין. האישום השני הכלול בכתב-האישום מייחס לעורר עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 בצירוף 382(ג) לחוק העונשין, בשל כך שבמועד לא ידוע הכה את אשתו בכתפה באמצעות אגרופו וגרם לה לכאב רב ולהמטומה.

2.עם הגשת כתב-האישום הורה בית-המשפט המחוזי, לבקשת המשיבה, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב-האישום ובקובעו עוד כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופה.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. העורר טוען כי בית המשפט לא נימק את החלטתו כנדרש ולא שקל את חלופת המעצר שהוצעה על-ידו. העורר מוסיף וטוען כי בית- המשפט לא התייחס לעובדה שאין לו עבר פלילי או לעובדה שהינו עולה חדש, העובד במקום קבוע. לבסוף טוען העורר כי ראוי להפנותו לאפיק טיפולי, שיסייע לשיקומו. לחלופין, עותר העורר לקבלת תסקיר מעצר בעניינו.

3.לצורך הערר, לא חלק העורר על דבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו והדיון התמקד בשאלה האם ראוי להורות על חלופת מעצר. עבירות של אלימות במשפחה, כמו אלה המיוחסות לעורר, מקימות חזקת מסוכנות מתוקף סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ). צודקת בא-כוח העורר בטענתה כי גם המצב דברים זה מחויב בית-המשפט לשקול אפשרות של חלופת מעצר (ראו: בש"פ 5885/98 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) ובמקרה הנדון, הציע העורר חלופה של "מעצר בית" מלא בבית הוריו באשקלון, תחת פיקוחם. אלא שלא שוכנעתי כי חלופת מעצר יש בה, במקרה זה, כדי להפיג את מסוכנותו של העורר לבני משפחתו ולציבור בכללותו. יש שתמונה אחת מבטאת יותר מאלף מילים ובמקרה הנדון, משהוצגה בפניי תמונתו של הקטין הפצוע, שסנטרו שוסף באכזריות, אני סבורה כי עוצמת האלימות שמסוגל לה העורר, על-פי הראיות לכאורה שנאספו, אינה מאפשרת נטילת סיכונים כלשהם בעניינו ואין לסמוך עליו כי בהיותו משוחרר בתנאים מגבילים לא ימשיך לפגוע באשתו, בבנו או באחרים .

מכל הטעמים שפורטו, אני סבורה כי צדק בית-משפט קמא בקובעו שאין מקום לחלופת מעצר במקרה הנדון.

הערר נדחה.