בש"פ 5500/01 מיכאל פרץ נ. מדינת ישראל

כנגד העוררים הוגש ביום 31.8.00 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה וביחס לעורר 1 גם עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים. עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים במשפטם. אולם, בהסכמת המדינה הורה בית המשפט ביום 7.9.00 על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר. תנאי השחרור כללו מעצר בית מלא בבית אחיהם של העוררים וחתימה על ערבות כספית.

כחודש לאחר מכן הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בתנאי השחרור. המשיבה טענה שהעוררים הפרו את תנאי השחרור, מכיוון שבביקורת שערכה המשטרה בבית האח, בו היה עליהם לשהות, לא נמצאו. על כן, ביקשה המשיבה להורות על מעצרם עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט א. אמינוף) דן בבקשה והחליט לשחרר את המבקשים שוב בחלופת מעצר לאחר שהמציאו ערבות כספית במזומן וכתובת מדויקת של אח אחר שישהו בביתו.

דא עקא, לא חלפו מספר חודשים ושוב הפרו העוררים את תנאי השחרור. בביקור שנערך על ידי המשטרה בבית האח, לא נמצאו העוררים ואף התברר שבכתובת שניתנה על ידי האח מתגוררת משפחה אחרת מזה כ - 4 שנים. על כן, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים לאלתר. במקביל הוגשה על ידי העוררים בקשה לעיון חוזר בתנאי השחרור ובה ביקשו להורות על העברת מעצר הבית לבית הוריהם בטבריה.

בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט א. אמינוף) בחן שוב את הבקשה. בית המשפט קבע כי היות והעוררים הפרו פעמיים את תנאי השחרור שנקבעו להם, אין להיעתר לבקשתם ומן הדין לקבל את בקשת המדינה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים במשפטם.

על החלטה זו הוגש הערר לבית משפט זה.

לפניי טען בא-כוחם של העוררים כי הם אמנם הפרו את תנאי השחרור פעמיים, אולם, לא הייתה זו הפרה חמורה. לטענתו, העוררים לא הסתדרו בבתי אחיהם ועברו לבני משפחה אחרים, כאשר בשום שלב לא היה חשש להימלטותם מהדין. כן ביקש בא כוחם מבית המשפט להתחשב בנסיבות האישיות והמשפחתיות הקשות של העוררים ובעובדה שהם הודו במעשים המיוחסים להם והכרעת הדין בעניינם כבר ניתנה. עוד ציין שהמתלונן, אף הוא בן משפחתם של העוררים, הגיס שנפרד מאחותם, שב למשפחה והביע סליחה כלפי העוררים.

באת כוח המדינה עמדה על החומרה שבהפרות תנאי השחרור, אולם הסכימה לשקול חלופת מעצר נוספת, אלא שלטענתה אין לאפשר חלופה בבית הורי המערערים בטבריה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי להתערב בהחלטת המעצר. אמנם, הכלל הוא שהפרת תנאי שחרור בחלופת המעצר מלמדת על כך שאין לסמוך על המפר ואין אפשרות להבטיח את מטרת המעצר בדרך אחרת, ולכן, הכלל הוא שתוצאת הפרת תנאי השחרור מהווה עילה למעצר. אולם, כפי שציינתי בבש"פ 2931/96 ואסם קאסם נ' מדינת ישראל תק-על 96 (1) 63:

"הפרה של תנאי מעצר בית יש בה להוות עילה למעצר של ממש... עם זאת, לא כל הפרה מחייבת אוטומטית ביטול השחרור בערובה, וההחלטה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, אשר יבחן את נסיבות העבירה, נסיבותיו של העבריין וטיבה של ההפרה".

אכן, במקרה שלפניי הנסיבות האישיות והמשפחתיות של המבקשים קשות מאוד וכך עולה גם מתסקיר שירות המבחן שהוצג לי. בהתחשב בעובדה שהכרעת דינם של העוררים כבר ניתנה, וגזר הדין במשפטם ינתן ביום 13.9.01, מוכנה אני לאפשר להם הזדמנות נוספת לשחרור בתנאים.

לפיכך, אני נענית לבקשה ומקבלת את הערר במובן זה שעניינם של העוררים יוחזר לבית המשפט המחוזי בנצרת כדי שיקבע תנאים לשחרורם של העוררים בחלופה למעצר.