בש"פ 5505/10 מדינת ישראל נ. פלוני

בחודש יוני 2009 הוגש לבית המשפט כתב אישום בו יוחסו למשיב עבירות כלפי קטינים – מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום, מעשה מגונה בפני קטין, הטרדה מינית, וכן תקיפה וניסיון תקיפה. חרף הזמן שחלף מאז החלו ההליכים, טרם החל בית המשפט המחוזי בשמיעתם של העדים, הואיל והתחייב ליבון ביחס למצבו הנפשי של המשיב וכשרותו לעמוד לדין. בסופו של יום, ולאחר שהונחו בפני בית המשפט חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי וועדת האבחון למפגרים, הוחלט לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ונקבע שהוא יוחזק במחלקה הסגורה של בית החולים אברבנאל עד אשר תחול הטבה במצבו. בעקבות הערכה נוספת של מצבו הנפשי של המשיב והאפשרות כי הוא לא סובל עוד ממחלת נפש פעילה, ביקשה המדינה מבית המשפט כי יורה על העברתו למתקן מעצר, אולם בקשה זו נדחתה ביום 16.6.2010. בבקשה הנוכחית עותרת המדינה להארכת מעצרו של המשיב מכח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996.

אכן, מעצרו של המשיב נמשך זמן רב, אולם גם זאת יש לומר, שלא ניתן היה לקדם את ההליכים התקדמות של ממש נוכח מצבו. עתה, כאשר מסתמנת רגיעה במחלתו, ניתן לחדש את ההליכים, ולצורך כך נקבעו שלושה מועדי דיון בחודש נובמבר 2010. אכן, מועדים אלה רחוקים הם, אולם מועדים מוקדמים בחודש יולי נדחו על ידי הסנגור עקב התחייבויות נוספות שיש לו.

השאלה היא כמובן אם מעצרו הנמשך של המשיב הגיע לשלב בו יש להעדיף את זכותו לחרות על פני כל שיקול אחר, ולשאלה זו החלטתי להשיב בשלילה. מהמשיב נשקפת סכנה מרובה, בעיקר לקטינים, ואין לך ראיה טובה יותר לכך מאשר העובדה שהוא שב לבצע עבירות מין לאחר שהורשע בתחום זה בעבר ואף נשא בעונשי מאסר. במצב זה לא נותר אלא לקוות כי תימצא הדרך לסיים את ההליכים במועד מוקדם ככל שניתן, ולמאמץ זה נדרשים גם בעלי הדין לתת את ידם.

נוכח האמור, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 27.7.10 או עד למתן פסק-הדין בת.פ. 1036/09 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הכל לפי המוקדם.