בש"פ 5506/12 ערן מזרחי נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 11.7.2012, להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו (מ"ת 44581-06-12, כב' השופט צ' קאפח ).

2.

כתב האישום המתוקן מתייחס למעשיו של העורר החל משנת 2007 ועד לאמצע שנת 2012. במהלך תקופה זו נהג העורר להציג עצמו כבעלים של חברת השקעות מצליחה, וכך שכנע רבים להעביר אליו סכומי כסף גבוהים. העורר החתים את לקוחותיו על הסכם השקעה כוזב, וקיבל ייפוי כוח לפעול בכספם. על מנת להראות ללקוחות כי הוא אכן מצליח להשיג תשואות גבוהות - הציג העורר נתוני השקעות כוזבים, זייף מסמכים של בנקים זרים, והפקיד בחשבונותיהם של כמה מן הלקוחות כספים שהוצאו מלקוחות אחרים (בשיטת פירמידה). בפועל, העורר לא השקיע את כספי הלקוחות כמובטח, אלא עשה בהם שימוש לצרכיו האישיים. בדרך זו פיתה העורר מאה משקיעים, שמסרו לרשותו בסך הכול כ-50 מיליון ₪. פחות מרבע מן הכספים הושבו ללקוחות. לנוכח זאת הואשם העורר בגניבה בידי מורשה – לפי סעיף 393 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 415 סיפא לחוק; זיוף מסמך בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 418 לחוק; ושימוש במסמך מזויף – לפי סעיף 420 לחוק. כן הואשם העורר בעבירות רבות של הלבנת הון – לפי סעיף 3(ב) וסעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, אשר נעשו בסכום כולל של כ-250 אלף ₪.

יחד עם כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר עד תום ההליכים. בתסקיר המעצר שהוגש לבית המשפט צוין כי יש סיכון גבוה בשחרורו של העורר. זאת הן בכל הנוגע לביצוע עבירות מרמה נוספות, הן באשר לסיכון שיש לפגיעה בעורר או במפקחיו, והן בהקשר של הימלטות מהדין או בידוי ראיות. כן נקבע בתסקיר שאין במפקחים המוצעים כדי להפחית את הסיכון הנשקף מן העורר. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 11.7.2012, פסק כי ישנן ראיות לכאורה. עוד קבע כי ישנן שלוש עילות המצדיקות את המשך מעצרו של העורר. קביעה אחרונה זו עומדת בליבת הערר.

3.

הסנגור טען כי קיימת מעין סתירה בנימוקי בית המשפט ביחס לכל אחת מן העילות. טיעון זה מחודד הוא, אך עיון מעמיק בהחלטה מגלה כי בית המשפט המחוזי בחן כל עילה בצורה קונקרטית ושקל באיזה מובן מתקיימת העילה ובאיזה מובן היא איננה בעלת עוצמה. בדיקה פרטנית כזו של עילות המעצר היא הפעלת שיקול דעת ראוי ונכון, ותואמת את הגישה האינדיבידואלית, שהיא נחלתם של דיני המעצרים.

אתייחס לכל אחת מן העילות.

העילה הראשונה – עניינה החשש להישנות ביצוע העבירה. אכן נכון הוא כי בית המשפט הניח שאין סכנה שהעורר יעבור עבירות דומות באותו דפוס התנהגות, ולו מן הטעם ש"שמו נחשף ברבים וספק אם יימצא אדם אשר יהין לשים נפשו בכפו ולהשקיע כספו" אצלו. ברם, לצד זאת, הודגש כי העורר הוליך שולל גם קרובים – ו"המרמה אפיקים רבים לה, ועל נקלה יוכל העורר למצוא כר פורה אחר לפעול בו גם באמצעות צדדי ג'".

העילה השנייה היא חשש לשיבוש הליכי משפט. אף כאן בית המשפט הבחין בין שני היבטים של העילה: הודגש כי "יכולת המשיב להשפיע על אנשים בהם פגע לרעה קלושה ביותר". אולם, "מנגד הוכיח [העורר] כי ביכולתו לזייף מסמכים כאשר הדבר נדרש".

העילה השלישית היא הימלטות מן הדין. בעניין זה נקבע: "החשש להימלטות מאימת הדין מזדקר אף הוא לעין". מהצד האחר, טען הסנגור כי העורר התייצב מיוזמתו לחקירה בתחנת המשטרה מספר ימים לאחר שהוצא צו המעצר נגדו. התובע השיב לטענה זו, באומרו כי העורר נאלץ להתייצב לאחר שהבין שהמשטרה מחפשת אחריו, ועל פי קו זה – עדיף היה לו להתייצב מלהיעצר.

4.

לא מצאתי שנפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי. יש לזכור כי מדובר לכאורה במרמה בסכומים חריגים בהיקפם. נקודה זו, יחד עם התחכום והתעוזה שהם לכאורה מאפייני המעשים, מלמדים על מסוכנותו הרבה של העורר. על פני הדברים אין לעורר כל קושי לחצות את גבולות המותר. בראייה זו, החשש שהעורר ישקיע מאמץ ב"תיקון" המסמכים בדרך זו או אחרת – הינו מבוסס. הוא המצב באשר לביצוע עבירות מרמה נוספות, בין אם בהקשר של משפטו ובין אם לאו. נכונים דברי בית המשפט קמא, שלמרמה פנים רבות. להשקפתי, עילת המעצר החזקה ביותר היא החשש לשיבוש הליכי משפט. באשר להימלטות מן הדין, אף כאן הפיתוי גדול. גם אם אקבל את טענת הסנגוריה שיש להמעיט בחשש זה משום שמרשו התייצב במשטרה, הרי העילה במקרה זה נובעת מנימוקים מצטברים ודי בשתי העילות הראשונות שנידונו כדי להצדיק המשך מעצרו של העורר. בהקשר זה יובהר כי העורר לא גילה במהלך החקירה היכן מצויים הכספים שקיבל מלקוחותיו.

טענה נוספת של הסנגוריה היא, שהיה מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת להזמין תסקיר ולבחון חלופה נוספת. דא עקא, וכפי שצוין לעיל, בית המשפט המחוזי הזמין תסקיר שממנו עולה כי המידה שניתן להעניק לעורר אמון היא מוגבלת. יתר על כן, עוצמת העילה המצטברת מצביעה על כך שחלופה בדמות מעצר בית מלא ובפיקוח ערבים נורמטיביים – אין בה כשלעצמה להבטיח שהעורר יתמיד בהקפדה על תנאי מעצרו.

זוהי תשובתי לטענת הסנגור כי בית המשפט צריך היה לערוך חקירת יכולת, על מנת לקבוע את שיעור הערבות הראוי. ואולם תנאי מוקדם לעריכת שיקול כזה הוא שמסתבר שניתן לשחרר את העורר למעצר בית מלא, והסנגור – על אף מאמציו – לא הוכיח זאת.

5.

הערר נדחה.