בש"פ 5507/03 דוד אסור נ. מדינת ישראל

1.בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר ושישה אחרים, הוגש כתב-אישום הכולל ארבעה אישומים בעבירות רצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות וכן נשיאה והובלה של נשק. הנאשם המרכזי, אשר לו מיוחסות כל העבירות המפורטות בכתב-האישום, הוא דוד אטיאס - הנאשם 1 (להלן - אטיאס ). יתר הנאשמים, ובכללם העורר, מואשמים, כל אחד באישום המיוחס לו, בשותפות למעשיו של אטיאס, בין כמבצעים עיקריים ובין כמי שסייעו לו בעבירות שביצע. בהחלטת המעצר מציין בית-המשפט המחוזי כי מעשי הרצח ויתר העבירות המפורטות בכתב-האישום בוצעו על רקע של מלחמות שליטה בעולם התחתון, וכי אטיאס שימש כמוציא לפועל של מעשי הרצח והעבירות הללו, אשר בביצוען השתתפו, כל אחד כדי חלקו, גם הנאשמים האחרים.

האישום הנוגע לעורר הוא האישום הרביעי. על-פי המתואר באישום זה ירה אטיאס ביום 7.4.2001 בשלום אזולאי (להלן - המנוח ), בעת שישב על ספסל מחוץ לבית אמו בקריית-ים, בכוונה להורגו ופצעו פצעים קשים. העורר, כך נטען בכתב-האישום, המתין לאטיאס ברכבו סמוך לזירת הירי ומיד לאחריו נכנס אטיאס אל הרכב והשניים נמלטו מהמקום כשהעורר נוהג ברכב ואטיאס יושב לידו. לאחר שנכשל ניסיון הרצח מיום 7.4.2001, החליטו אטיאס והעורר, כך על-פי הנטען בכתב-האישום, לנסות בשנית לרצוח את המנוח וביום 5.2.2002, בעת שהמנוח ישב בבית-קפה בקריית-ים, הגיח אטיאס לעברו, כשהוא מצויד באקדח, ירה בו והרגו ומיד לאחר הרצח נכנס לרכב בו חיכה לו העורר והשניים נמלטו מהמקום, כשהעורר נהג ברכב.

2.בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' שפירא) הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ובמאמר מוסגר יצוין, כי אטיאס נעצר אף הוא, בהסכמה, עד תום ההליכים ואילו יתר הנאשמים שוחררו תחילה בתנאים מגבילים על-ידי בית-המשפט המחוזי, אך נעצרו אף הם עד תום ההליכים, על-פי החלטת בית-משפט זה (כבוד השופט י' טירקל) מיום 22.5.03, בעקבות ערר שהגישה המשיבה (בש"פ 4275/03, בש"פ 4247/03).

בכל הנוגע לעורר קבע בית-המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום הרביעי המיוחס לו ואותן מצא בעדות עד המדינה, יצחק לופטג, וכן באיכוני שיחות של הטלפונים הניידים המסייעים לעדות זו ומעידים, לכאורה, על מיקומם של העורר ואטיאס ביום האירוע בזירת הרצח ועל הקשר בין אטיאס לעורר ביום הרצח, בשיחות שהתקיימו ביניהם.

בית-המשפט הוסיף וציין את עילת המעצר הקיימת לגבי העורר לנוכח העבירות המיוחסות לו, המעידות על מסוכנות מובהקת וכן ציין את החשש לשלומם של עדי התביעה ולשיבוש מהלכי משפט, המקימים אף הם עילת מעצר. בית-המשפט נתן את דעתו בהרחבה להתמשכות ההליכים הצפויה במקרה דנן, לנוכח המועד המאוחר שנקבע לתחילת ההוכחות וכן לנוכח היקף הדיון הצפוי בארבעה האישומים המפורטים בכתב-האישום, בו רשומים 130 עדי תביעה וחומר הראיות מקיף כ-13,000 עמודי עדויות ותמלילים, 150 קלטות וידאו ומעל 50 קלטות אודיו. למרות זאת, סבר בית-המשפט כי בנסיבות העניין ובאיזון הכולל של השיקולים הרלוונטיים, אין מקום לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפני.

3.העורר טוען כי עדותו של עד המדינה רצופת סתירות ומעלה תהיות רבות, עד כי אין מקום לייחס לה משקל כלשהו ולו בשלב המעצר. עוד טוען העורר כי איכון הטלפונים הסלולריים אינו יכול ללמד על מיקומו בעת הרצח, לנוכח חוות דעתו של מנהל מחלקת הביטחון בחברת פרטנר, לפיה עבר מערך התקשורת הסלולרית של פרטנר שינויים רבים בשנים האחרונות והדבר יכול להשפיע על נתוני האיכון. העורר מוסיף וטוען כי תיאור הנהג שמסר עד הראייה טוביאנה אינו תואם את תיאורו של העורר וכן הוא מלין על כך שלא נערך עימות בינו לבין עד המדינה לופטג, ואף לא מסדר זיהוי בפני עד הראייה טוביאנה. לבסוף מציין העורר כי בשלב החקירה שוחרר למשך מספר ימים, בהם הקפיד על התנאים המגבילים שנקבעו לו וכן הוא חוזר ומעלה את הימשכות ההליכים הצפויה בתיק זה ואת העובדה שהוא אינו קשור לעבריינות המאורגנת המיוחסת לנאשמים האחרים בתיק זה.

4.בחנתי את חומר הראיות שנאסף ובייחוד את נקודות התורפה שעליהן הצביע העורר אך אינני סבורה כי יש בתהיות כאלה ואחרות שהעלה העורר כדי להצביע על כך שהתשתית הראייתית הקיימת רעועה עד כדי כך שאין היא מבססת ולו לכאורה סיכוי להרשעתו של העורר באישום המיוחס לו. אדרבא, עדותו של עד המדינה לופטג קושרת ומסבכת את העורר באופן ברור למעשים המיוחסים לו באישום הרביעי ובאשר למהימנותו של עד זה, מקובלת עלי עמדת בית-המשפט המחוזי כי זו מן הדין שתיבחן בשלב ההוכחות, על-ידי בית-המשפט שישמע את העדים. הוא הדין באשר למשקל הראייתי שיש לייחס לעדותו של עד הראייה טוביאנה ולאיכוני השיחות של הטלפונים הניידים הקשורים לעורר. אכן, הלכה פסוקה היא כי בשלב המעצר אין בית-המשפט בוחן כל ראיה לעצמה ועליו לבחון את המכלול ולהעריך עד כמה, ברמה לכאורית, יש בראיות שנאספו כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו: בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133). מכלול הראיות שנאספו נגד העורר, כפי שנבחנו על-ידי יש בו בהחלט כדי לבסס לכאורה סיכוי סביר להרשעתו באישום הרביעי המיוחס לו. העובדה שהעורר בחר לשתוק שתיקה מוחלטת ורועמת בכל שלבי החקירה עד כדי סירוב לצאת מתאו לצורך החקירה והנפת שלט בו נכתב כי הוא שומר על זכות השתיקה, יש בה כדי להסביר את עמדת החוקרים שלא מצאו טעם לבצע עימות בינו ובין העד לופטג ואף הניחו כי העורר לא יסכים לשתף פעולה במסדר זיהוי. זאת ועוד, שתיקתו של העורר בחקירה, מקום שבו נדרשו הסברים מפיו, יש בה כדי לחזק את גירסת התביעה לצורך שלב המעצר (ראו: בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אשר לחלופת המעצר. קביעותיו של בית-משפט קמא באשר למסוכנותו המובהקת של העורר ובאשר לשלילת האפשרות של חלופת מעצר בעניינו, מקובלות עלי. יחד עם זאת, עלי לומר כי העובדה שמועד ההוכחות נקבע לכתחילה

לאחר תום תשעה החודשים הקבועים בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, לקיום ולסיום ההליך הפלילי, הטרידה אותי לא מעט והתלבטתי שמא ראוי ולו בשל כך לשקול חלופת מעצר בעניינו של העורר. תחת זאת, ולנוכח העובדה כי השיקולים האחרים פועלים כולם לחובת חלופת המעצר, ראיתי לנכון להדגיש את הצורך העולה מרוח החוק ומתכליתו לעשות כל מאמץ להקדים את מועד שמיעת הראיות בתיק זה.

מכל הטעמים שפורטו לעיל - הערר נדחה.