בש"פ 5517/10 חדר אבו עסב נ. מדינת ישראל

העורר התגורר בדירה משותפת עם אחיינו, מוחמד אבועסב (להלן: מוחמד). באותה דירה התגוררה גם דועא חמודי (להלן: דועא) שהיתה בעבר נשואה לעורר. בחודש יוני 2010 החליטה דועא לעזוב את הדירה וליטול עמה את חפציה, אולם חששה מתגובתו של העורר. לפיכך, היא ביקשה מחברתה איבתיסאם גבר ללוותה. כאשר השתים הגיעו לדירה, הזהיר העורר את איבתיסאם מלתת קורת גג לדועא, ואיים שאם לא תמלא אחר דרישתו הוא ישרוף את דירתה. נטען, כי בתאריך 11.6.10, בשעת לילה מאוחרת, הגיע העורר עם מוחמד, והצית את דלת דירתה של איבתסאם, וכתוצאה מכך נגרם לה ולסביבתה נזק. עוד נטען, כי משנעצר מוחמד, התקשר העורר לאיבתסאם, דרש ממנה לבטל את התלונה, ושב ואיים עליה כי ישרוף את דירתה.

בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, הצתה, שידול להצתה, איומים, סחיטה באיומים והדחה בחקירה. בעקבות בקשת המשיבה הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים, ובהחלטה זו עוסק הערר. נטען, כי לבית המשפט לא הוצגה תשתית של ראיות לכאורה אשר עשויות להביא להרשעה; חומרת המעשים אינה מקימה עילת מעצר; ומכל מקום נכון היה לעשות שימוש בחלופת מעצר.

אין בידי להיעתר לערר. השופטת המלומדת של בית משפט קמא בחנה בקפידה את ראיות המשיבה, ומצאה כי איבתיסאם זיהתה את מוחמד בעת שהוא יצא מהבנין בו נמצאת דירתה ונמלט, וגם אם נתגלו בעניין זה סתירות בין גרסתה לזו שתועדה על ידי השוטר מזרחי שפגש אותה, אין בכך כדי לערער את משקלו של הזיהוי. יתרה מכך, הטלפון הסלולארי של מוחמד אותר בסמוך לאירוע באתר שועפט, לא הרחק מדירתה של איבתיסאם, ויש בכך כדי להפריך את האליבי בו התגונן, היינו, שבילה עם חברתו בשכונת תלפיות. בנוסף לאלה קיימת שיחה שיזם העורר עם איבתיסאם, ובה ביקש ממנה לבטל את תלונתה והבטיח לשלוח לה אדם שיתקן את הנזק לדלת הדירה. ומותר לתהות מדוע טרח העורר לעשות זאת אם לא היה לו חלק בפרשה, והרי מה שהתרחש בפועל תאם את האיומים המוקדמים שהשמיע באוזניה של איבתיסאם.

סבורני כי נוכח האמור היה רשאי בית המשפט המחוזי לקבוע כי המשיבה עמדה בחובה המוטלת עליה מכח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, ומקובלת עלי אף מסקנתה הנוספת של הערכאה קמא, כי הסכנה הנשקפת מהעורר היא רבה, ואין להניח סכנה זו לפתחה של קורבנו.

הערר נדחה.