בש"פ 5561/10 אריק דעדוש נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נטען, כי העורר פעל בתחום הפצת חשבוניות פיקטיביות בהיקף של כ-20 מיליון ₪. עוד נטען, כי העורר ביצע עבירות סחיטה לצורך גבייתו של חוב. לגרסת המשיבה עשה העורר את כל אלה במסגרת ארגון פשיעה בראשו עמדו האחים דוד ויאיר מגידיש.

עם הגשתו של כתב האישום בחודש מרץ 2010, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים בעילה שהוא מסוכן לציבור וקיים חשש כי אם ישוחרר ישבש מהלכי משפט. קודם להכרעה באותה בקשה הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר מעצר בו הוגדר העורר כאדם בעל דפוסי חשיבה מניפולטיביים, יכולת תחכום והיכרות עם קודים עבריינים. לפיכך, סבר שרות המבחן כי הוריו של העורר ואנשים אחרים שהוצעו לפקח על תנועותיו, אינם יכולים להוות גורמי פיקוח שיפחיתו ממסוכנתו, ועל כן נמנע השרות מלהמליץ על שחרורו. דעה זו לא התקבלה בבית המשפט המחוזי, ובתאריך י"ט באייר התש"ע (3.5.10) הוחלט לשחרר את העורר למעצר בית מלווה בפיקוח, באיזוק אלקטרוני והפקדתן של ערבויות שונות.

כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון, וערר זה התקבל. חברתי, כבוד השופטת ע' ארבל , קבעה כי קיימת אינדיקציה לפעילות עבריינית מאורגנת ושיטתית שחומרתה רב, ולכך מתווספת התרשמות מהעורר עצמו – אדם מניפולטיבי ומתוחכם הבקיא בקודים של העולם העבריני, שבמשך מספר חודשים התחמק מהתייצבות לחקירה. בית המשפט הפנה גם להמלצתו של שרות המבחן, והדגיש כי נדרשים טעמים נכבדים כדי לסטות מהמלצה שלילית בתסקיר. השילוב של כל האמור – חומרתן של העבירות, הסכנה הנשקפת מן העורר אם יינתן לו להתהלך חופשי, והחשש מפני שיבוש מהלכי משפט – חייב לכאורה את מעצרו של העורר ודחייה של כל חלופת מעצר, וכך ביקשה המשיבה להבין את החלטתו של בית משפט זה בבש"פ 3435/10. אולם חברתי, השופטת ארבל , הוסיפה את אלה: " כשזוהי ההתרשמות הברורה מן המפקחים ומיכולותיהם, מתקשה אני לקבל כי התנאים שנקבעו יש בהם כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב, להבטיח את עמידתו בתנאים ולאפשר מתן אמון בו שיעשה כן... בתנאים שנקבעו אין כל גורם שנקבע כמפקח על [העורר] משך כל שעות היממה. ואולם, גם לו היה נעשה כך, איני סבורה כי יש בפיקוח המוצע כדי לאפשר שחרורו של העורר לחלופת מעצר"

(ראו עמ' 5 של ההחלטה). אפשר כי חברתי התכוונה לקבוע כי התרופה למסוכנות העורר היא במעצר מאחורי סורג ובריח בלבד, אולם ניתן להבין מהחלטתה שהיא גם לא סתמה את הגולל על האפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר, ובלבד שתימצא ראויה. סבורני, כי מהספק הזה ראוי כי העורר ייהנה, ולפיכך אני מחליט לקבל את הערר ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, בפניו יוכל העורר להציע חלופת מעצר אחרת, וזו תיבחן לגופה.