בש"פ 5585/11 ליאור נחמיה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.7.2011 (כב' השופט מ' בר-עם), בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי המתואר בכתב האישום, בליל ה-3.6.2011 התפתחה קטטה בין העורר, אשר עבד כמוכר בפיצוציה, לבין אדם בשם אזולאי (להלן: המתלונן ) וחברתו. בין העורר לבין המתלונן התפתח ויכוח, אשר עד מהרה גלש לתגרת ידיים. בשלב מסוים נגח העורר בפניו של המתלונן, והלה התרחק מהפיצוציה לזמן קצר. בסמוך לאחר מכן, שבו המתלונן וחברתו לפיצוציה, והתפתחה תגרה נוספת בין הנאשם לבין המתלונן, בעוד חברתו של המתלונן מסייעת לו ומכה אף היא את העורר.

במהלך התגרה, בעוד המתלונן שכוב על הקרקע, עזב אותו העורר, נכנס לפיצוציה וחזר כשהוא אוחז בסכין הנתונה בנדן. הקטטה בין העורר למתלונן

התחדשה ובמהלכה שלף העורר את הסכין מנדנה והחל דוקר את המתלונן דקירות רבות בפלג גופו העליון, לרבות דקירה עמוקה בת כ-6- 5 ס"מ בצווארו אשר גרמה לשבר באחת מחוליות הצוואר.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. לאחר בחינת הראיות, קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה וכי נסיבות ביצוע העבירה המיוחסת לעורר מלמדות על המסוכנות הנשקפת ממנו, המקימה עילת מעצר. בהחלטתו, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר בעניינו של העורר, נוכח נסיבותיו המיוחדות.

3.

שירות המבחן התרשם כי העורר ניהל מזה שנים רבות אורח חיים עברייני, כי ייתכן שהעורר עושה שימוש מופרז ויזום בהתקפים אפילפטיים כדי לצמצם את אחריותו למעשיו, וכי היה מוכר כאסיר בעייתי שהיה מעורב במספר תקריות אלימות. על רקע האמור, נקבע כי "אין בידינו לשלול קיומה של הערכת סיכון גבוהה במקרה זה". זאת, למרות התרשמותו של שירות המבחן כי אחותו של העורר מהווה דמות משמעותית וסמכותית לעורר ויכולה להציב גבולות להתנהגותו, וכי מדובר בחלופת מעצר ראויה הממוקמת בריחוק גיאוגרפי ממקום האירוע.

על רקע האמור, ובשים לב לנסיבות ביצוע העבירה ועברו המכביד של העורר, קבע בית משפט

קמא כי לא נמצאו טעמים מיוחדים – כנדרש בעבירות אלימות כדוגמת זו המיוחסת לעורר – המצדיקים את שחרורו לחלופה המוצעת.

מכאן הערר שבפניי.

4.

העורר טוען כי נסיבותיו של תיק זה חריגות במיוחד. לדבריו, קיימת אפשרות לקיומן של טענות הגנה שונות כגון: העדר שליטה, הגנה עצמית, הגנת "בית עסק" ושכרות, או לכל הפחות אחריות מופחתת עקב קינטור. בכל אלה, יש כדי לצמצם את מסוכנותו של העורר באופן המצדיק שחרור לחלופת מעצר. לכך יש להוסיף כי העורר שינה את אורחות חייו וכי התרחק ממוקדים בעייתיים בניסיון לשקם את חייו.

מנגד, טענה המשיבה כי תגובת היתר של העורר כפי שבאה לידי ביטוי בדקירת המתלונן, מלמדת על מסוכנותו.

5.

נסיבות המקרה שבפנינו חריגות-משהו. לעורר עבר פלילי ורקע של שימוש בסמים, ולדברי בא כוחו, החליט "לקחת את עצמו בידיים" ולאחר גמילה עצמית ממושכת החל לעלות על מסלול של שיקום. כחלק מהליך השיקום, הוצע לעורר לעבוד בפיצוציה. בשעה 03:30 בלילה, הגיעו המתלונן וחברתו ומספר אנשים נוספים, כשהם מסוממים ושיכורים, וכאשר העורר סירב למכור להם אלכוהול, החלו לתקוף את העורר ולהשתולל בפיצוציה, בה שהה אותה עת אדם נוסף שכבר ספג מידיהם מהלומות. העורר אשר חש כי עליו להגן על הפיצוציה "בגופו" נוכח התפקיד שהוטל עליו, נאבק עם המתלונן, כאשר תוך כדי המאבק חברתו של המתלונן מכה אותו נמרצות בראשו באמצעות עקב הנעל (בסיכום תיק החקירה נכתב כי קיימת תשתית ראייתית כנגדה בגין תקיפת העורר) וכך הסלימה התגרה עד שהעורר דקר את המתלונן.

מדו"ח פעולה של השוטר אוחיון שהגיע למקום דקות ספורות אחר האירוע, עולה כי העורר "פצוע וכולו דם". במזכר מאוחר יותר של רס"ר חזני נכתב כי העורר חבול בפרצוף, בלסת ובצלעות. בהליך של מעצר ימים אישר חוקר המשטרה כי העורר הותקף והמשטרה ביקשה לעצור את כל המעורבים באירוע, שהיו ככל הנראה תחת השפעת אלכוהול או סמים (מהודעתו של ששון רחמים במשטרה ניתן ללמוד על אורח החיים השולי והעברייני של בני החבורה). עוד אציין כי לאחר שהגיעו שוטרים למקום, נכנס העורר להתקף אפילפסיה והובהל לבית החולים.

6.

למרות נסיבות האירוע, לאחר שעיינתי בחומר החקירה הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. התמונה המצטיירת היא של אובדן שליטה ויד קלה על הסכין מצד העורר. ששון רחמים, אחד המעורבים באירוע, סיפר בהודעתו כי הסכין בה דקר העורר את המתלונן מוכרת לו, כי יומיים קודם לכן העורר "פתח עליו" את הסכין לאחר שחשד בו בגניבה. תיאור האירוע על פי ששון רחמים ועל פי תיאורו של עובר אורח בשם יואב מלמדים כי העורר איבד לחלוטין את השליטה העצמית במהלך התגרה. לאחר שהתגולל על הרצפה עם המתלונן, העורר קם, רץ לעבר הפיצוציה, הביא עמו את הסכין, שלף אותה מנדנה והחל לדקור את המתלונן שוב ושוב "דקירות של ממש בכוח ובאלימות. המוכר דקר אותו בשביל לפצוע קשה או להרוג זה היה בחזירות הוא דקר אותו בצוואר זה כוונה להרוג" (הודעתו של יואב עמ' 2 שורה 61) "ליאור היה הורג את דודו אני אומר לך אם לא הייתי שם ומרים את ליאור מעל דודו הוא היה הורג אותו" (הודעת ששון עמ' 4 ש' 95).

7.

במצב הדברים הרגיל, מי שדוקר את חברו מעיד על עצמו כמסוכן, וקמה כנגדו חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996. הכלל הוא, כי מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה להוכחת מעשה דקירה, לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות (בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' מנור בפסקה 7 להחלטה והאסמכתאות שם (לא פורסם, 17.1.2010)). אכן, הנסיבות בפנינו חריגות בהתחשב בכך שלא העורר יזם את התגרה, אלא ביקש "להגן על הטריטוריה" עליה הופקד. עם זאת, תגובת היתר של העורר, חמת הזעם בה נתקף עד כדי איבוד שליטה עצמית, מעידים על מסוכנותו.

כשלעצמי, אני סבור כי לא היה מקום להציב את העורר, מלכתחילה, לעבוד במקום עם פוטנציאל הסתבכות כה גבוה כמו פיצוציה באיזור מועד לפורענות. יש להצר על כך, אך סופו של אירוע מעיד על מסוכנותו של העורר ומצטרף לעברו הפלילי המכביד.

7.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.