בש"פ 5588/14 דיא אלדין אבו טיר נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' שחם) מיום 15.8.2014, אשר קיבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' קורנהאוזר) והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד המבקש הוגש ביום 24.7.2014 כתב אישום המייחס לו ולנאשם נוסף עבירות של נסיון לתקיפת שוטר וכן התפרעות. על פי המתואר בכתב האישום ביום 5.7.2014 השתתפו המבקש והנאשם הנוסף בהתפרעות בלתי חוקית של עשרות אנשים בכניסה לכפר אום טובא אשר כללה יידוי אבנים וירי זיקוקים אל עבר כוחות המשטרה וכן הבערת עגלת זבל וצמיג. עוד מתואר בכתב האישום כי המבקש יידה חמישים אבנים אל עבר כוחות המשטרה בעודו רעול פנים. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים. ביום 24.7.2014 בחן בית משפט השלום את חומר הראיות בתיק והגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש. בית המשפט ראה לנכון לציין כי אין להתעלם מן הקשיים הראייתיים שהציג המבקש ובהם העובדה שהאדם שזיהה את המבקש כמי שהלהיט את הרוחות וזרק אבנים לא זיהה את המבקש בשמו המלא, וכי זיהה את המבקש על בסיס הצגת תמונתו בלבד ובלא שנערך מסדר זיהוי חי או שהוצגו לו מספר תמונות לבחירה. ואולם, כך קבע בית המשפט, קיימת עדות נוספת ממנה עולה כי המבקש נכח במקום ההתקהלות וטענת האליבי שהציג המבקש הופרכה על ידי אימו. עוד קבע בית המשפט השלום כי עבירות ממין זה הכוללות התקהלות של אנשים רבים וזריקת אבנים לעבר כוחות המשטרה מקימות מטבען עילת מסוכנות, וכי לא ניתן לבחון האם אפשר לאיין מסוכנות זו באמצעות שחרור לחלופת מעצר מבלי לקבל תסקיר של שירות המבחן. משכך הורה בית המשפט על המשך מעצרו של המבקש באותה העת ועל הגשת תסקיר מעצר כאמור. המבקש הגיש ערר על החלטה זו (עמ"ת 52805-07-14) וביום 29.7.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הערר בקובעו כי בנסיבות העניין ונוכח קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמת המבקש, אף אם זו אינה מוצקה או הדוקה, צדק בית משפט השלום כאשר הפנה את המבקש לקבלת תסקיר מאת שירות המבחן בטרם החליט על היתכנותה של חלופת מעצר בעניינו.

2.

ביום 14.8.2014, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, קיים בית משפט השלום דיון נוסף בבקשת המשיבה למעצר המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קבע כי המצב הביטחוני הקיים בתקופה הנוכחית מקנה משנה חומרה למעשים המיוחסים למבקש וכי בחודש האחרון נטו בתי המשפט להורות על מעצר בנסיבות דומות, ואולם בית המשפט הדגיש את החשיבות שבבחינת נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה וציין כי במקרה דנן קיימת אמנם תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של המבקש אך היא אינה נעדרת פגמים ולכך נפקות בסוגיית המעצר. בית המשפט הוסיף וציין עוד כי שירות המבחן התרשם שרמת הסיכון להישנות עבירות על ידי המבקש הינה נמוכה וכי חלופת המעצר שהציע אינה מצויה במקום ביצוע העבירה והיא אפקטיבית וראויה. אשר על כן, ובפרט נוכח גילו הצעיר של המבקש, עברו הנקי, הקושי הראייתי המוזכר לעיל והמלצת שירות המבחן, קבע בית משפט השלום כי המבקש ישוחרר בתנאי מעצר בית מלא בבית דודתו בבית צפאפא ובפיקוח אמו ודודתו.

3.

כנגד ההחלטה האמורה הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי, אשר התקבל ביום 15.8.2014. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת במקרה דנן עילת מעצר ממשית שעניינה מסוכנות והצביע על כך שבתסקיר שירות המבחן לא ניתנה הדעת כלל לעובדות שפורטו בכתב האישום וממילא לא הובהר בו כיצד מתיישבות עובדות אלו עם ההערכה לפיה קיימת רמת סיכון נמוכה להישנות העבירות. בפרט, כך נקבע, בולטת בהעדרה התייחסות למעורבותו האינטנסיבית והמשמעותית לכאורה של המבקש בהתפרעות, שהמסוכנות הטמונה בה הינה גבוהה ביותר. בית המשפט הוסיף וקבע כי בא כוח המבקש לא חלק על כך שמקום חלופת המעצר שאושרה אינו מרוחק ממקום ביצוע העבירה, וציין כי אף שבימים האחרונים אנו עדים לרגיעה מסוימת במצב הביטחוני המצב הינו עדיין "שברירי ונזיל". על כן, קבע בית המשפט, כי אף שמדובר באדם צעיר חסר עבר פלילי, וחרף המלצת שירות המבחן, אין מקום לסטות במקרה דנן מן הכלל הרחב לפיו יש להורות על מעצר נאשמים אשר להם מיוחסות עבירות מן הסוג שיוחסו למבקש, וזאת עד תום ההליכים נגדם.

4.

מכאן בקשת רשות הערר בה עותר המבקש לשחררו לחלופת מעצר. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי לא ביצע איזון בין חולשת הראיות לכאורה ובין הצורך לעצור נאשמים המואשמים בעבירות של הפרת סדר בתקופת משבר. לשיטתו, בית המשפט לא יישם את הכלל לפיו יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ואימץ עמדה לפיה יש לעצור באופן גורף נאשמים בעבירות מסוג זה עד תום ההליכים נגדם. המבקש מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מן הרגיעה המשמעותית במצב הביטחוני החל מתחילת חודש אוגוסט, מגילו הצעיר של המבקש ומהיותו נעדר עבר פלילי. עוד נטען כי ככל שבית המשפט המחוזי סבר כי תסקיר שירות המבחן נעדר התייחסות לחומרת מעשיו של המבקש היה עליו להורות על עריכת תסקיר משלים.

5.

דין הבקשה להידחות.

רשות לערור בגלגול שלישי ניתנת, ככלל, מקום בו עולה מן המקרה סוגיה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או בהתקיים נסיבות קיצוניות המצדיקות סטייה מהלכה זו (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקאות 7-6 (17.4.2011)). לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה עם מקרים חריגים אלו. ראשית , הערכאות קמא קבעו שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש וזאת למרות קשיים ראייתים מסוימים שמהם לא התעלמו. שנית , ובניגוד לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי בחן את נסיבותיו הפרטניות לקולא ולחומרה, ולא עולה מהחלטתו כי אימץ עמדה גורפת לפיה יש לעצור כל נאשם בעבירות של הפרת סדר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי קבע, ובצדק, כי בעת בחינת המסוכנות הנשקפת מן המבקש יש לקחת בחשבון את טיבה ואת היקפה של המעורבות המיוחסת לו באירוע נושא כתב האישום וציין כי במקרה דנן מיוחסת למבקש מעורבות "אינטנסיבית ומשמעותית ביותר". עוד עמד בית המשפט המחוזי על הקרבה הגיאוגרפית הקיימת בין אזור ההתפרעות ובין המקום שהוצע כחלופת המעצר, אשר גם בה יש כדי להשליך על ההחלטה אם לשחררו לחלופת מעצר.

מטעמים אלה כולם לא ראיתי מקום ליתן רשות לערור במקרה דנן.

הבקשה למתן רשות לערור נדחית, אפוא, מכוח הוראות סעיף 53(א1)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996.