בש"פ 5631/08 מחמוד סלאח נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין ביחד עם שניים מאחיו ואביו, באשמת ביצוען של העבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה ושידול לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. ברקע כתב האישום ניצבת מחלוקת כספית שנתגלעה בין אחד – נאסר הייב (להלן: נאסר), לאחיו של העורר – סמיר. ביום 19.10.07 הוצתה משאית של נאסר, ומשנפל החשד כי מבצע ההצתה הוא אחד מבני משפחתו של העורר, גמרו אלה אומר להגיב באלימות כלפי נאסר. אותם מעשים כללו את תקיפתם של נאסר ובנו, ניסיון דריסה באמצעות רכב, וזריקתם של רימוני-יד לעבר בני משפחתו של נאסר. נטען, כי בתאריך 23.11.07 פרצה קטטה בין המשפחות היריבות, במהלכה נהג העורר בטנדר לעבר יריביו מתוך כוונה לפגעו בהם, אולם אלה קפצו הצידה וניצלו. בהמשך, השתתף העורר בידוי אבנים לעבר אחד הבתים, במהלכו עשו שני הצדדים שימוש גם בנשק חם ואף נזרק רימון, וכתוצאה מכך נפצעו 5 אנשים מרסיסים שחדרו לגופם.

עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר והנאשמים האחרים עד תום ההליכים. לאחר שהצדדים טענו את טענותיהם, הם הודיעו כי הגיעו לידי הסכמה לפיה ייעצרו העורר ושני אחיו עד תום ההליכים, בעוד שאביהם ישוחרר בתנאים שונים. אותה החלטה ניתנה ביום ב' בשבט התשס"ח (9.1.08), ולאחר זמן מה פנה העורר לבית-המשפט המחוזי בבקשה לשחררו. באותו דיון לא חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה, אולם סבר כי מאלו ניתן ללמוד על כך שחלקו בפרשה מצומצם, ומכל מקום, הוא לא גרם לפגיעות בנפש.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה, לאחר שקבע כי תנאי לקיומו של עיון נוסף במעצר, הוא קיומן של עובדות חדשות, שינוי בנסיבות או משחלף זמן ניכר מאז הוחלט על המעצר, וכל אלה אינם מתקיימים בעורר. עם זאת, לא פטר בית-המשפט את עצמו מלשקול את בקשת השחרור לגופה, תוך שהוא מדגיש את ניסיונו של העורר לפגוע עם רכב באנשים כדי לגרום להם חבלה חמורה. נוכח כל אלה, נקבע כי מהעורר נשקפת סכנה, ועל כן הוחלט להותירו במעצר.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

אקדים ואומר, כי לא מצאתי שנפלו פגם או שגגה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. אכן, זכותו של נאשם להתנגד לבקשה למעצרו עד תום ההליכים, ואם כך יעשה, חייבת המשיבה לשכנע את בית-המשפט כי נתקיימו בעניינו התנאים אותם הציב המחוקק למעצרו של נאשם בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. הדרך לשכנע את בית-המשפט בכך היא על ידי טיעון סדור תוך הפנייה לראיות. אולם, לעיתים בית-המשפט לא נדרש להכריע בשאלת דיות הראיות וקיומה של עילת מעצר, לדוגמה, כאשר הצדדים מציגים בפניו הסדר אותו גיבשו מרצון ולא מאונס. כך היה במקרה הנוכחי, ואת הודעתם המשותפת של הצדדים לבית-המשפט, יש להבין גם כהסכמת הסנגור לכך שבידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען בכתבי האישום, וכן כי בעניין שולחו קיימת עילת מעצר , שהרי לו היה המצב שונה, מותר להניח כי הסנגור היה בוחר בקו טיעון שונה.

העולה מכך הוא אפוא, כי דינה של בקשת העורר לשחרורו, הוא כדינה של בקשה לעיון חוזר, ולעניין זה הנתון היחיד בו חל שינוי מאז הוחלט על מעצר העורר בחודש ינואר 2008, הוא חלוף הזמן. בסוגיה זו מקובלת עלי השקפתו של בית-המשפט המחוזי לפיה לעת הזו אין באותו נתון כדי לחייב שינוי מהחלטת המעצר. אותה מסקנה מתחייבת גם ממסוכנותו של העורר, כפי שזו נלמדת מעובדותיו של כתב האישום, ומכאן מסקנתי היא כי ההחלטה להותיר את העורר במעצר, היתה במקומה.

הערר נדחה.