בש"פ 5660/07 גאלב בדארנה נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן ), בתיק ב"ש 2824/07 מיום 20.6.07, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בעכו כתב אישום המייחס לו עבירה של התפרצות למקום שאינו משמש למגורים, לפי סעיף 407(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין; וכן עבירה של החזקת כלי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 14.5.07, התפרץ העורר לסניף קופת חולים כללית שבסכנין במטרה לגנוב, אך לא הספיק להוציא את תוכניתו אל הפועל היות ונתפס בשעת מעשה על ידי שוטרי תחנת משטרת משגב. בעת תפיסתו החזיק העורר סכין מתקבעת בעלת אורך להב של כ- 75 ס"מ וכן פלייר ידיות שמשמש ככלי פריצה.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בעכו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 6.6.07 קיבל בית משפט השלום (כבוד השופט ו' חאמד) את הבקשה והורה לעצור את העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי לאור העובדה שהעורר נתן את הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו, קיימת בעניינו עילת מעצר של מסוכנות. מסקנתו זו של בית המשפט מבוססת, בין היתר, על עברו הפלילי הכבד של העורר, על כך שלחובתו עומדים שני מאסרים מותנים מתיקים קודמים ועל כך שבחקירתו במשטרה ציין כי הוא לא יודע לצורך מה פרץ לקופת החולים. בית המשפט מתייחס להמלצתו של שירות המבחן לשחרר את העורר לקהילה טיפולית לצורך הליך של גמילה משימוש בסמים, אך דוחה את ההמלצה היות ואין בה בכדי לאיין את מסוכנותו של העורר לציבור.

על החלטתו של בית משפט השלום, הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' כהן ) דחה את הערר, בציינו את המסוכנות הרבה הנשקפת מן העור, ומכאן שאין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא אימץ את המלצת שירות המבחן ושחרר את העורר לחלופת מעצר, אשר במסגרתה יוכל לעבור הליך של גמילה משימוש בסמים. לטעתנו, העובדה ששירות המבחן ציין בתסקיר שהגיש כי העורר חושש שלא יעמוד בתנאים שיוטלו עליו במרכז הגמילה, מעידה על כך שהוא מבין את הקשיים הצפויים לו ועל נכונותו להתחיל בהליך הגמילה.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

מקובלת עלי מסקנתן של הערכאות הקודמות לפיה קיימת במקרה שבפניי עילת מעצר של מסוכנות, וכי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. מסקנתי זו מבוססת בעיקרה על עברו הפלילי הכבד של העורר, ועל העובדה שביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום נשוא ערר זה בעת שעומדים ותלויים כנגדו שני מאסרים על-תנאי מתיקים קודמים. נתונים אלו, בצירוף העובדה שהעורר ריצה בעבר תקופות מאסר ממושכות, מעידים על כך שלא מדובר במעידה חד-פעמית ועל הצורך להבטיח כי העורר לא יסכן את שלום הציבור, וזאת אף במחיר של מעצרו עד לסיום ההליכים המתנהלים בעניינו. טענתו של בא-כוח העורר, לפיה יש לאפשר לעורר לעבור הליך של גמילה, אף היא דינה להדחות. בעניין זה נקבע על-ידי בית-משפט זה בעבר כך:

"עקרון מקובל בפסיקתנו הוא כי שלב המעצר עד תום ההליכים אינו השלב המתאים לפתיחה בהליך גמילה במי שלא השתלב בכך קודם לביצוע העבירה נשוא המעצר והשתלבותו נושאת פרי. הליך גמילה עשוי להשתלב במסגרת ריצוי עונש מאסר לתקופה משמעותית, ואין הוא מתאים למסגרת תקופת ביניים בה אדם עצור לצורך ניהול משפטו. יעילותו של מסלול גמילה כחלופת מעצר מוטל בספק מבחינה שיקומית, והוא עלול להחטיא את מטרות חוק המעצרים בהגנה על האינטרס הציבורי ובטחונו. חריג נדיר לעקרון זה עשוי להתקיים מקום שהנאשם החל בהליך גמילה שצלח קודם למעצרו, ומקום שישנה חשיבות מיוחדת ביצירת המשכיות ורציפות של הליך זה לבל יושם לאל הישג שיקומי שנרכש בקשיים ובהשקעת משאבים מרובים" (בש"פ 5715/06 אברהם נ' אברהם (טרם פורסם)).

המקרה שבפניי אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו, וזאת בייחוד לאור האמור בתסקיר מטעם שירות המבחן, כי העורר הביע נכונות חלקית

להשתלב בתוכנית של גמילה. לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אשר-על-כן הערר נדחה.