בש"פ 5700/13 יעקב קויירו נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח ) במ"ת 42913-06-13 מיום 13.8.2013, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשתו של העורר לערוך לו תסקיר מעצר לבחינת חלופת מעצר במסגרת הליך גמילה מסמים.

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 9.6.2013 בשעות אחר הצהריים צעדה המתלוננת ברחוב בתל-אביב-יפו כשהיא משוחחת במכשיר הטלפון הנייד שלה. משסיימה את השיחה, הגיח העורר מאחוריה, התנפל עליה וניסה לחטוף מידיה את המכשיר אך היא המשיכה לאחוז בו ונאבקה בעורר. במהלך המאבק הכה אותה העורר בחוזקה באמצעות מרפקו והוציא את המכשיר מידיה בכוח. בהמשך, דחף אותה בחוזקה והיא נפלה ארצה ונחבלה בידה וחשה כאבים בראשה ובגבה.

אשר על כן הואשם העורר בעבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ).

הליכי המעצר

2.

בבד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר עתרה המשיבה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בטענה שקיימות נגדו ראיות לכאורה ובשל היעדרה של חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה אך ביקש כי יוגש תסקיר בעניינו של העורר שיבחן האם ניתן לשחררו לקהילה טיפולית לצורך גמילה מסמים. המשיבה התנגדה לבקשה בטענה שלעורר עבר פלילי עשיר וכי קיים נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי קבע כי אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה ובאשר לקיומה של עילת מעצר. בית המשפט דחה את בקשת העורר לערוך לו תסקיר מעצר שיבחן האם ניתן לשחררו לחלופת מעצר על דרך של הליך גמילה מסמים וציין כי לעורר עבר פלילי מכביד שכלל גם מאסר ממושך, הרשעה בגין בריחה ממשמורת וכן כי העורר ביצע עבירה של התפרצות למקום מגורים וגניבה מיד לאחר שסיים לרצות את אחד מעונשי המאסר שהושתו עליו. עוד ציין בית המשפט כי "אפשר שהמשיב גם עייף מאפשרות שיקום נוכח גילו". בשים לב לכל אלו, קבע בית המשפט כי המקרה דנא אינו נמנה על החריגים שבגדרם יש לשחרר את העורר לחלופה שיקומית בשלב כה מוקדם של ההליך ולכן הורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

תמצית נימוקי הערר

4.

במסגרת הערר מלין העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד ישר יעקובי – כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו. העורר טוען כי שגה בית המשפט כשדחה את בקשתו בהתבסס על גילו בלבד וכי היה מקום, דווקא בשל גילו המתקדם והחלטתו העצמאית לעבור הליך של גמילה, להורות על חלופת מעצר בשל הסיכוי הגבוה להצלחת ההליך. העורר מפנה לפסיקת בית משפט זה בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2011) (להלן: עניין סויסה ), וטוען כי בהתאם לכללים שנקבעו שם, כאשר המעשה המיוחס לו נבע אך ורק משימושו בסמים ובשים לב לסיכויי הגמילה הגבוהים שלו, יש מקום להורות על חלופת מעצר בדמות הליך גמילה כבר בשלב הנוכחי של ההליך. במהלך הדיון שלפני, טען העורר כי בכל מקרה יש מקום להפנותו לשירות המבחן לצורך קבלת התסקיר, וזאת לצורך הקביעה האם הליך גמילה יכול להוות חלופה מתאימה בעניינו.

תמצית תגובת המשיבה

5.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עידית פרג'ון – מסכימה כי ישנם מקרים בהם אינטרס הציבור מצדיק הפניית נאשם לגמילה עוד בטרם הורשע. ואולם, המשיבה טוענת כי במקרה דנא, לאור עברו הפלילי המכביד של העורר ולאור העובדה שמסוכנותו נובעת גם מעבירות שאינן קשורות לשימוש בסמים, לא יהיה בהליך גמילה כדי לאיינה ולכן אין מקום לחרוג מהכלל לפיו יש לשקול הפנייה להליך גמילה רק בשלב גזירת העונש. המשיבה מוסיפה כי לא ניתן לקבל את טענת העורר לפיה יש להפנות כל מי שיבקש זאת לקבלת תסקיר שכן הדבר ייצור עומס בלתי אפשרי על שירות המבחן.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, כפי שאפרט להלן.

7.

בית משפט זה חזר במקרים רבים על הקביעה לפיה, ככלל, השלב המתאים לשקילת הליכי טיפול וגמילה מסמים הוא במועד גזירת העונש וריצויו ולא בשלב מעצרו של הנאשם [ראו למשל: עניין סויסה , בפסקה 8 והאסמכתאות המופיעות שם; בש"פ

2278/08 קרייבסקי נ' מדינת ישראל (19.3.2008), פסקה 15 להחלטתי (להלן: עניין קרייבסקי )]. לכלל זה נקבעו חריגים אשר בהתקיימם סטה בית משפט זה ממנו והורה על הפניית נאשם להליך גמילה כבר בשלב המעצר. בעניין סויסה , סקר השופט י' עמית בהרחבה את אותם חריגים וסיכם כי החריג העיקרי הוא כאשר הנאשם החל בהליך גמילה עוד טרם מעצרו, אך כי לעתים גם בהיעדר תנאי זה הופנה נאשם להליך גמילה בשלב המעצר כאשר הוכח כי פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה היה גבוה וכאשר היה בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם [ שם , בפסקה 7. ראו גם: עניין קרייבסקי , בפסקה 15]. אין מחלוקת כי במקרה שלפני לא מתקיים החריג העיקרי והעורר לא החל בהליך גמילה בטרם נעצר. כמו כן, השתכנעתי כי גם החריגים הנוספים אינם מתקיימים בעניינו של העורר.

8.

העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כששלל את פוטנציאל הגמילה שלו אך בשל גילו המתקדם. אציין תחילה כי התייחסותו של בית המשפט לגילו של העורר הייתה למעלה מן הצורך והיוותה אך שיקול אחד במכלול השיקולים שהובילו את בית המשפט למסקנתו. נוסף על כך, גם בעניין סויסה נקבע כי הגם שאין בגילו של נאשם כדי לשלול באופן מוחלט את פוטנציאל הגמילה שלו, הרי שאין דינו של נאשם צעיר כדינו של נאשם הנמצא כבר שנים רבות במעגל הסמים [ שם , בפסקה 9(ג) והאסמכתאות המופיעות שם]. מכל מקום, פוטנציאל הגמילה של העורר לא הוכח בענייננו, אך גם ללא נתון זה ניתן לקבוע כי התנאי הנוסף שהוגדר בפסיקה – לפיו על הליך הגמילה לתת מענה הולם למסוכנות הנשקפת מהעורר – אינו מתקיים במקרה דנא. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לעורר עבר פלילי מכביד ביותר הכולל 14 הרשעות קודמות אשר ביניהן עבירות רכוש רבות, שלוש הרשעות בגין בריחה ממשמורת חוקית ושתי הרשעות בגין החזקת סם שלא לצריכה עצמית. גם אם ניתן להניח כי עבירות הרכוש הרבות שביצע העורר נבעו מעצם השימוש בסמים, הרי שהמסוכנות הנשקפת ממנו בשל עבירות הבריחה ממשמורת חוקית והחזקת הסם שלא לצריכה עצמית אינה ניתנת לאיון על ידי הליך הגמילה [ראו גם: עניין סויסה , בפסקה 9(ד) והאסמכתאות המופיעות שם]. נוסף על כך, יש לציין גם כי בעברו הפלילי של העורר מצוייה הרשעה אחרונה משנת 2011, כאשר עונש מאסר על תנאי בגין עבירות רכוש עודנו תלוי ועומד ובר הפעלה בעניינו. בשים לב לכל האמור לעיל, נראה כי הליך גמילה אינו יכול להוות חלופה מתאימה המאיינת את מסוכנותו של העורר בשלב הנוכחי, ולכן צדק בית המשפט המחוזי כשהורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

9.

הערר נדחה, אפוא.