בש"פ 5702/12 ארתור בורדצקי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ת' כתילי , סג"נ), בתיק מ"ת 5365-01-12, מיום 17.7.2012, שבמסגרתה נדחתה בקשתו של העורר לעיין מחדש בתנאי שחרורו בערובה, ולבטל צו הרחקה שהוצא נגדו, האוסר עליו להיכנס לסניפי המוסד לביטוח לאומי.

הרקע לערר

2.

נגד העורר, ושני נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"פ 48104-08-10), שבמסגרתו יוחסו לנאשמים ארבעה אישומים (לנאשם 3 מיוחס אישום נוסף). העורר הוא הנאשם 1 בכתב האישום, ולגביו נטען כי הוא עבד במחלקת נכות כללית בסניף המוסד לביטוח לאומי בנצרת עילית מאז שנת 1999, ומחודש ספטמבר 2004, הוא שימש בתפקיד של מנהל מדור גימלאות במחלקת נכות כללית. כפי שנטען בכתב האישום, העורר קשר קשר עם שני הנאשמים הנוספים, הנאשמת 2 אשר עבדה בסוכנות דואר במגדל העמק, והנאשם 3 שעבד עימה בסוכנות הדואר והיה בן-זוגה. על פי כתב האישום, קשרו הנאשמים קשר לגנוב כספים מהמוסד לביטוח לאומי ומאנשים הזכאים לתגמולים ממוסד זה. בחלק הכללי של כתב האישום נטען, כי הנאשמים פעלו לשם מימוש תכנית הקשר בשיטה הבאה: העורר איתר נשים שהיו

אמורות לקבל תשלומים מהביטוח הלאומי והעביר את פרטיהן לנאשמים 2 ו-3, אשר פתחו בשם המתלוננות חשבונות כוזבים בבנק הדואר. לאחר פתיחת החשבונות הכוזבים, דאג העורר להכנסת הפרטים למערכת הממוחשבת במוסד לביטוח לאומי, באופן שתשלומי המל"ל נכנסו לחשבונות הכוזבים. הנאשמים 2 ו-3 זייפו את חתימותיהן של המתלוננות על שוברי המשיכה, ובאופן זה הצליחו למשוך כספים שהגיעו להן מתוך החשבונות המזוייפים.

באישום הראשון , מדובר במתלוננת, תושבת הכפר ערב אל נעים, שהיא ובעלה היו זכאים לקבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, ומאז שנת 2009, גם קצבת זקנה. על פי הנטען בכתב האישום, הועבר סכום של 105,153 ₪ לחשבון כוזב, שנפתח על שם המתלוננת, ולאחר מכן, הועבר סכום נוסף כאשר, כל הסכומים שהועברו לחשבון הכוזב, המסתכמים ב-117,467 ₪, הוצאו במרמה על ידי הנאשמים.

באישום השני , מדובר במתלוננת שבעלה היה זכאי לקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, בשל מחלה ממארת בה חלה. ביום 24.8.2009, נפטר הבעל, והמתלוננת פנתה למל"ל וציינה כי יש להפסיק את קצבאות הנכות והשירותים המיוחדים, אותם קיבל בעלה. כפי שנטען בכתב האישום, לבקשת העורר העבירה לו המתלוננת מסמכים שונים, שבאמצעותם הוא דאג לפתיחת חשבון כוזב, באמצעות הנאשמים 2 ו-3. לאחר שנפתח החשבון הכוזב, הזין העורר למערכת הממוחשבת במל"ל את מספרו של החשבון, על מנת שיועברו כספים ממחלקת הנכות לחשבונה (הכוזב) של המתלוננת. באופן זה, הועברו כספים רבים לחשבון הכוזב, והנאשמים הוציאו במרמה סכומים המצטברים לכדי 45,536 ₪.

באישום השלישי , מדובר במתלוננת שבעלה היה זכאי לקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. הבעל נפטר ביום 21.8.2009, ואף כאן קיבל העורר מהמתלוננת צילום של תעודת הזהות שלה ואת פרטיה האישיים, לצורך פתיחת חשבון בנק כוזב, על ידי הנאשמים 2 ו-3. הוזרמו כספים לחשבון הכוזב, והנאשמים הוציאו במרמה מהחשבון סכום המגיע לכדי 18,094 ₪.

באישום הרביעי , נטען, כי הנאשמת 2, ביקשה לבדוק ולעדכן את קצבת הנכות שהיא מקבלת, בטענה שחלה החמרה במצבה, וזאת תוך ציון פרטים כוזבים לגבי מצבה. העורר, שהיה מודע לקיומם של הפרטים הכוזבים, פעל לזירוז הטיפול בתביעתה של הנאשמת 2, על מנת להגדיל את קצבתה. באופן זה, כך נטען בכתב האישום, ניצל העורר את תפקידו וקבע ביום 18.1.2010, לנאשמת 2, " דרגת אי-כושר יציבה " בשיעור של 75%, רטרואקטיבית מיום 1.12.2008. זאת, על אף שהנאשמת 2 טענה כי ההחמרה במצבה חלה אך בחודשים האחרונים. כתוצאה מקביעה זו, הוגדל סכום הקצבה שאותה קיבלה הנאשמת 2, ב-1,100 ₪ נוספים, החל מ-1.12.2008.

3.

לעורר יוחסו בכתב האישום העבירות הבאות:

א.

3 עבירות של גניבה בידי עובד ציבור, לפי סעיף 390 בצירוף הסעיפים 383 ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: חוק העונשין ).

ב.

3 עבירות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) ו-(3) בצירוף הסעיפים 383 ו-29 לחוק העונשין.

ג.

3 עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין.

ד.

3 עבירות של זיוף בידי עובד ציבור, לפי סעיף 421 סיפא לחוק העונשין.

ה.

4 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.

ו.

4 עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

ז.

3 עבירות של הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000.

4.

ביום 24.6.2010, ניתן על ידי בית משפט השלום בראשל"צ צו הרחקה בעניינו של העורר, במסגרת הליך של מעצר ימים, שהתנהל שם, טרם הגשת כתב האישום, כאשר צו זה הוארך לאחר הגשתו של כתב האישום. בהתאם לצו זה, נאסר על העורר להגיע למקום עבודתו בסניף המוסד לביטוח לאומי בנצרת עילית, ולכל יתר סניפי המל"ל בארץ. הטעם להוצאת הצו נעוץ בכך שחזרתו של העורר למקום עבודתו, או למשרד אחר של המוסד לביטוח לאומי, עלול להקל על ביצוע עבירות דומות, ובעיקר קיים חשש, כי הדבר יוביל לשיבוש מהלכי המשפט.

5.

ביום 7.2.2011, דחה בית המשפט המחוזי בנצרת בקשה ראשונה לעיון חוזר בצו ההרחקה, ועל החלטה זו לא הוגש ערר.

ביום 16.6.2011, דחה בית המשפט המחוזי בנצרת בקשה שנייה לבטל את הרחקתו של העורר ממקום עבודתו, וגם על החלטה זו לא הוגש ערר.

בקשה שלישית לעיון חוזר, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 23.2.2011, ועל כך הוגש ערר לבית המשפט העליון. הערר נמחק " תוך שמירת זכותו של העורר להגיש בקשה לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי בנצרת " (בש"פ 2464/12 ברודצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.2012)).

6.

ואכן, העורר הגיש בקשה נוספת לעיון חוזר, לבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרתה ביקש לבטל את צו ההרחקה, בחלוף כשנתיים מאז הוטל. לטענת העורר, קיימת חלופה פוגענית פחות, על-מנת לאיין את המסוכנות העומדת ביסודו של צו ההרחקה. בבקשה נטען, כי נגד העורר לא ננקטו הליכי השעיה או פיטורין על-ידי המוסד לביטוח לאומי, כאשר המל"ל מנצל את צו ההרחקה הפלילי, על מנת לפגוע בזכויותיו של העורר כעובד, ולשלול את זכותו לשכר חלקי בתקופה ההשעיה. לשיטתו של העורר, ניתן להשיג את התוצאה, של הרחקתו מסניפי המוסד לביטוח לאומי, באמצעות השעיה ממקום עבודתו, ועל כן, מן הראוי לבטל את צו ההרחקה.

ההחלטה בבקשה

7.

ביום 17.7.2012, ניתנה החלטתו של כבוד השופט ת' כתילי , סג"נ, בבית המשפט המחוזי בנצרת, שבגדרה נדחתה בקשתו של העורר לעיון מחדש בצו ההרחקה. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי אין חולק על הצורך בהרחקתו של העורר ממקום עבודתו, כאשר השאלה העומדת על הפרק היא באיזה אמצעי ראוי לנקוט, על מנת להגיע לתוצאה זו. העורר מבקש לעשות שימוש באמצעי ההשעיה, בעוד שהמשיבה מתנגדת לביטול צו ההרחקה, אשר, לשיטתה, עודנו נחוץ ודרוש בעניינו של העורר. בית המשפט קבע בהחלטתו, כי אין זה מתפקידו לבחור בין סעד של " הרחקה " לבין סעד של " השעיה ", שכן הוא מוגבל להכרעה, אך ורק בהיבט הפלילי של העניין. זכויותיו של העורר כעובד, ככל שמדובר בפגיעה בזכויות אלה, מקומן להתברר בבית הדין המשמעתי לעובדי המדינה או בבית הדין לעבודה. לפיכך, נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי אין כל הצדקה לעיין מחדש בצו ההרחקה, ועל-כן נדחתה בקשתו של העורר.

הערר ונימוקיו

8 .

בערר, שהוגש על ידי עו"ד דב הירש, בא כוחו של העורר, נטען כי אין כל משמעות לצו ההרחקה ממקום עבודתו של העורר, שכן העבירות המיוחסות לו הפכו לנחלת הכלל, ואין כל אפשרות כי הוא ישוב ויבצע עבירות דומות " כשאור הזרקורים ותשומת הלב מופנים אליו והעובדים נזהרים ממנו ". עוד נטען, כי ניתן להשיג את תכלית צו ההרחקה באמצעי פוגעני פחות, והוא השעייתו או פיטוריו של העורר ממקום עבודתו. לטענתו של עו"ד הירש, מנצל המל"ל את צו ההרחקה על מנת להימנע מהליכי פיטורין או השעיה של העורר , ובכך נמנעת ממנו האפשרות למצות את זכויותיו, על פי התקשי"ר, ולקבל שכר חלקי בתקופת המשפט.

בטיעונו לפניי, בדיון שהתקיים ביום 13.8.2012, הוסיף עו"ד הירש וטען כי צווים המוצאים על פי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), חייבים להינתן בצורה מידתית, על מנת שלא לפגוע בנאשם או בחשוד מעבר למידה הנדרשת. עו"ד הירש הוסיף עוד, כי במידה שיושעה העורר ממקום עבודתו, הוא לא ינסה לחזור לאותו מקום, ובכל מקרה, ניתן יהיה למנוע את כניסתו למשרדי המל"ל.

תגובת המשיבה

9.

המשיבה טוענת כי העורר הורחק ממקום עבודתו, בהתאם לסעיף 48(א) לחוק המעצרים, וכאשר מדובר בהשעיה, הרי שהסמכות נתונה לנציב שירות המדינה, בהתאם לסעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. שאלת ההשעיה נוגעת לתחום יחסי העבודה בין העורר לבין מעסיקיו, דבר המסור לסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה, לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ואינה מצויה בסמכותו של בית המשפט, העוסק בהיבט הפלילי. עוד נטען, כי השעייתו של העורר יכולה למנוע ממנו לעבוד ב מוסד לביטוח לאומי, אכן בה כדי למנוע מהעורר להגיע לסניף זה או אחר של המל"ל, ככל שירצה בכך.

בדיון שהתקיים בנושא זה, נטען על ידי באת כוח המשיבה, כי אין לערב מין בשאינו מינו, ואין להכניס לתחומי ההליך הפלילי נושאים מתחום דיני העבודה. עוד ציינה באת כוח המשיבה, כי ההליך המשפטי מצוי בעיצומו, ובתקופה הקרובה אמורים להעיד עדים מהמוסד לביטוח לאומי, ובכלל זה מהסניף בו עבד העורר. אם תהיה נגישות למחשבי המל"ל, הרי שקיים חשש קונקרטי משיבוש הליכי המשפט, והשעייתו של העורר אין בה כדי לאיין חשש זה. בנוסף נטען, כי אין כל ערובה כי בקשתו של העורר להיות מושעה מעבודתו תתקבל, כיוון שהסמכות נתונה בידי נציב שירות המדינה ושיקוליו שונים מהשיקולים הקיימים בתחום המשפט הפלילי.

דיון והכרעה

10.

העורר אינו מסתיר את המטרה העומדת ביסוד בקשתו לבטל את צו ההרחקה, היינו: קבלת שכר חלקי, במקרה של השעיה, ופיצויים במקרה של פיטורין. נושא זה אינו רובץ לפתחו של ההליך הפלילי, והוא מצוי כל כולו בתחום יחסי העבודה בין העורר (העובד), לבין המוסד לביטוח לאומי

(המעביד) . ככל שמדובר בהיבטים משמעתיים הנובעים ממעשיו של העורר, הרי שהדברים מצויים בסמכותו של נציב שירות המדינה. כפי שציין בצדק בית משפט קמא, אין מקום לעירוב בין התחומים הללו, וגם אם ניתן למנוע את חזרתו של העורר למקום עבודתו באמצעות השעיה (ואינני משוכנע בכך, כל עיקר) , הרי שאין מקום להידרש לעניין זה, במסגרת תנאי השחרור בערובה, בהתאם לסעיף 48(א) לחוק המעצרים.

כפי שנאמר בבש"פ 2103/06 פרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.2006), הענות לבקשה יש בה משום העברת מסר כפול, שכן השגת התכלית של הרחקתו של העורר ממקום עבודתו תושג באמצעי שאינו מיועד לכך, וכל זאת על מנת לאפשר לעורר לקבל תגמול כספי ממקום עבודתו. באותו עניין, נדחה ערר שהוגש על ידי העורר, כאשר בית משפט זה קובע כי לוּ היה בית המשפט המחוזי נותן ידו לקבלת הבקשה, " היתה החלטתו פיקטיבית עקב המסר הכפול שבה ".

בענייננו, קיימת הצדקה להרחקתו של העורר ממקום עבודתו, ועל כך אין כל מחלוקת, ולטעמי, אין כל הצדקה לעיין מחדש בתוקפו של צו ההרחקה, כל עוד מצוי ההליך הפלילי בעניינו של העורר בעיצומו, וכפי שהובהר, טרם הסתיימה פרשת התביעה. גם חלוף הזמן מאז הוצא הצו, אין בו כדי להביא לשינוי תוצאה זו.

11.

לאור האמור, הנני דוחה את הערר.