בש"פ 2103/06 דוד פרי נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחסו לעורר, ששימש בעבר כסגן המוציא לפועל בתל-אביב, עבירות מין שביצע, על פי הנטען, בשלוש מן העובדות הכפופות לו.

עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ולחלופין, הסכימה לשחרורו כנגד הפקדתן של ערבויות שונות, מניעת יציאתו מהארץ, הימנעות מיצירת קשר עם המתלוננות, ואי-יציאה מהעיר רחובות.

2.בחודש יולי 2005 פנו באי-כוח הצדדים לבית המשפט והודיעו כי גיבשו ביניהם הסכמה, לפיה תבוטל ההגבלה שהוטלה על העורר לצאת את עיר מגוריו, אולם הוסכם כי הוא יוגבל למרחק של 500 מטרים מבניין בית המשפט בתל-אביב, ויימנע מלהיכנס לעיר בה מתגוררות המתלוננות.

בחודש דצמבר 2005 פנה העורר לבית משפט קמא לשוב ולשקול את המגבלה שאסרה עליו לפקוד את מקום עבודתו בלשכת ההוצאה לפועל, וזאת עקב מה שהוגדר כ"התמשכות בהליכים ... נסיבותיו האישיות, וחולשת הראיות". אולם, נראה כי בפועל נועדה הבקשה להשיג מטרה שונה. נטען, כי מאז קיבל העורר על עצמו שלא להתקרב ללשכת ההוצאה לפועל, לא משולמת לו משכורת, אף לא חלקית, מחמת איסור אשר מקורו בתקנון שירות המדינה (התקשי"ר). לפיכך, הוא עתר לבטל את אותו איסור, כדי לאפשר לו לקבל שכר תוך מתן התחייבות שלא להיכנס ללשכת ההוצאה לפועל. בקשה זו נדחתה, ומכאן הערר שבפני.

3.אינני סבור כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפל פגם. נהפוך הוא. באותה מגבלה שלא להתקרב למקום עבודתו, חויב העורר מכוח הסכמתה של באת-כוחו, ומותר להניח כי אם סברה שדיות הראיות אינה עומדת במבחנו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, היתה עומדת על כך שעל שולחה לא יוטלו מגבלות כלשהן. מחמת אותה הסכמה, כך נראה, לא נדרש בית המשפט המחוזי כלל לסוגיית דיותן של הראיות שעה שהחליט, בחודש יולי 2005, לקבל את ההסדר שהוצע על ידי בעלי הדין. מאותו טעם רשאי היה בית המשפט המחוזי להימנע מכך גם הפעם, ולעניין זה די להפנות לדבריה של באת-כוח העורר בפני בית משפט קמא (ראו עמ' 3 לישיבת יום 12.2.06), לאמור: " מטרת הבקשה לעיון חוזר היא אך לאפשר לו לפנות למעביד ולבקש את השעייתו על מנת לאפשר לו לקבל משכורת ". לפיכך, השאלה היא אם במצב בו קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, נכון להתיר לו לשוב למקום עבודתו. על כך השיב בית המשפט המחוזי בשלילה, וגם בכך לא שגה, הואיל וחזרתו ללשכת ההוצאה לפועל, כמוה כהטלת מגבלות על המתלוננות העובדות שם, ועם כך אין בידי להשלים.

הצהרת באת-כוח העורר לפיה אם תוסר אותה מגבלה שהוטלה על שולחה הוא לא יחזור למקום עבודתו, לא נעלמה מעיני. אולם, צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי אם היה נותן את ידו לכך, היתה החלטתו פיקטיבית עקב המסר הכפול שבה.

4.באשר לערר בבש"פ 2104/06 - העורר פנה למשיבה בבקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לקבל לעיונו תרשומת פנימית על ראיון שקוים עם אחת המתלוננות בפרקליטות. כמו כן, נתבקש בית המשפט למסור לעורר תיעוד רפואי על מצבן הסוציאלי והפסיכולוגי של המתלוננות משנת 2005.

בית המשפט המחוזי דחה את שתי הבקשות, ובערר שהונח בפני מלינה באת-כוח העורר על כך שבית המשפט עשה זאת מבלי שעיין באותה תרשומת שנערכה בפרקליטות עובר להחלטתו. באשר לתיעוד הרפואי והסוציאלי נטען, כי במהלך שמיעתן של הראיות העידה עובדת סוציאלית כי שלוש המתלוננות ושתי עובדות נוספות בלשכת ההוצאה לפועל, שבעניינן לא הוגש כתב אישום, השתתפו "בקבוצת תמיכה" בעקבות המעשים שביצע בהן המערער, על פי טענתן. כן התברר מפיה של אותה עדה, כי המתלוננות קיימו מפגשים גם עם פסיכולוגית בקשר עם תלונותיהן. בערר נטען, כי אף שתיעוד שנערך על ידי פסיכולוגית, רופא ועובד סוציאלי – גילויו אסור על פי דין, הרי בעצם קיום המפגש המשותף של המתלוננות ועדותן על כך בבית המשפט, יש לראות כהסכמה מכללא להסרת החיסיון.

בית המשפט דחה בקשה אחרונה זו של העורר, בנימוק שהחומר בו מדובר אינו מצוי בידי המשיבה. בית המשפט הוסיף ואמר, כי אפשר שהפתרון לכך יהיה על ידי זימונם של אותם בעלי מקצוע להעיד מטעם ההגנה, ואם תהיה התנגדות להגשתו של התיעוד אותו ערכו מחמת חיסיון, תוכל ההגנה לבקש להסיר חיסיון זה מכוח סעיפים 49 – 50א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

5.לא מצאתי פגם בהחלטתו של בית משפט קמא. אף אני סבור כי אותה תרשומת שערכה פרקליטה בעקבות ראיון שערכה עם אחת המתלוננות, אינה "חומר חקירה". כך או כך, בא-כוחה של המשיבה הודיע כי ימסור לבאת-כוח העורר פרפראזה של אחת מתשובותיה של המתלוננת אשר עשויה לשמש להגנת שולחה. ובאשר ליתרת המסמך, לאחר שעיינתי בו כל שאוכל לומר הוא שאין בו כדי לשרת את הגנת העורר.

6.באשר לערר בבש"פ 2104/06, גם בו לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי נתפס לתוצאה שגויה. המידע שבו מדובר אינו מידע שנתפס על ידי החוקרים, בין היתר, משום שמגבלות החיסיון חלות גם עליהם. מדובר בחיסיון סטטוטורי (סעיפים 49 עד 50א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971), שנקבע לטובתן של המתלוננות, ואלו לא ויתרו עליו לא במפורש ולא מכללא. העולה מכך הוא, כי אם סבורה באת-כוח העורר כי אותו מידע עשוי לשרת את הגנת שולחה, עליה לנקוט בהליכים אחרים שהמחוקק העמיד לרשותה.

התוצאה היא אפוא כי דינם של העררים שבפני להדחות, וכך אני עושה.