בש"פ 5731/08 סולמיאן אבו עמאר נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 24.2.08 הבחינו שוטרי מג"ב ברכב בו נהג העורר, ועמו היו אותה שעה ארבעה שוהים בלתי חוקיים. העורר נדרש על ידי השוטרים לעצור, אולם הוא לא ציית להם והחל נמלט בנסיעה מהירה. בעקבות כך התפתח מרדף שתיאורו הובא בהרחבה בכתב-האישום. בשלב כלשהו נטל חלק באירוע רכב נוסף, נהוג על ידי עארף בן עאלק אבו-עמאר, וזה עשה הכל כדי למנוע מהשוטרים ללכוד את העורר. לבסוף, עצר העורר את רכבו בדרך עפר, ונמלט רגלית.

2.

בד בבד עם הגשתו של כתב-האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בחודש אדר א' (מרץ 2008), ובעת שהיה מיוצג, הודיע הסנגור כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה. בעקבות כך, ולפי הוראת בית המשפט, הוגש תסקיר מעצר בו מצא שרות המבחן כי העורר "נמצא ברמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות", וכי חלופות מעצר מוצעות יתקשו לאיין את מסוכנותו. בעקבות כך הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וכנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

3.

בפתח הדיון בערר הצהיר בא-כוחו המלומד של העורר, כי הוא אינו חולק על התרחשות האירוע על החומרה הגלומה בו, וכי הגנת שולחו מתבססת על הטענה שבידי המשיבה אין ראיות להוכחת זהותו כמי שנהג ברכב הנמלט. העורר הוסיף וטען כי בעת האירוע שהה במקום אחר.

4.

בהחלטתו, קבע השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, כי משנתן סנגורו הקודם של העורר את הסכמתו לכך שבידי המשיבה ראיות לכאורה, הוא וכל סנגור אחר שיבוא במקומו, מנועים מלסגת מהסכמה זו, וככל שיש בפיהם השגות כנגד המשך המעצר, עליהם לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, במגבלות אשר נקבעו להליך זה בסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. כנגד פרשנות זו של הדין משיג בא-כוח העורר בפני, אולם לא ראיתי צורך לעסוק בכך, מן הטעם הפשוט שבית המשפט המחוזי טרח ובדק את ראיות המשיבה לגופן, ומצא כי גם לסוגיית הזיהוי מצוי בהן מענה מספק.

מסקנה זו מקובלת עלי במלואה, והיא נשענת על שניים: דברים שנרשמו מפי אחיו של העורר שעל שמו רשום הרכב, ומסדר הזיהוי בו הצביע אחד מעדי הראייה על העורר כנהגו של הרכב הנמלט. בתאריך 25.2.08 נחקר אחיו של העורר, חליל אבו עמאר, והוא מסר כי הרכב שהיה מעורב באירוע רשום על שמו, אולם הוא לא נוהג בו, הואיל ו"האוטו שייך בדרך כלל לסלימאן אחי [ העורר ], וגם האחים שלי האחרים נוסעים מדי פעם ברכב הזה. המפתחות של הרכב הזה בדרך כלל אצל סלימאן אח שלי, וגם אצל אחים אחרים". לו עמדה אמירה זו לו לבדה, ספק אם היה בה די למעצרו של העורר, אולם היא נתמכת במסדר זיהוי חי. טענות רבות הועלו נגד אותו מסדר בנימוקי הערר שבכתב, ואת אלו התקשיתי לקבל. לצורך כך צפיתי בסרט בו תועד מסדר הזיהוי, והתרשמותי-שלי היא כי על פני הדברים מדובר במסדר זיהוי שמשקלו עשוי להיות מכריע.

הנה כי כן, השילוב שבין הודעתו של חליל למסדר הזיהוי, הוא המענה לדרישה אותה מציב סעיף 21(ב) לחוק המעצרים בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. אם תוסיף לכך את הסיכון הרב שהיה כרוך בדרך נהיגתו של העורר, את עברו הפלילי, ואת האמור בתסקיר שרות המבחן, שוב אין מנוס מן המסקנה כי מעצרו של העורר היה בלתי נמנע.

אשר על כן, הערר נדחה.