בש"פ 5832/01 אבו ראס סאדק נ. מדינת ישראל

ביום 5.3.01 הוגש נגד העוררים ונאשם נוסף כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת ובו שני אישומים. האישום הראשון מייחס לעוררים ולנאשם הנוסף עבירה של שוד בנסיבות מחמירות. באישום השני נאשמים העורר 2 והנאשם הנוסף אף בקשירת קשר לביצוע פשע ובהדחה בחקירה בנסיבות מחמירות.

על פי הנטען באישום הראשון, העוררים והנאשם הנוסף נכנסו לחנות מכולת בכפרם בשעות הלילה. העורר 1 ביקש מהמוכרים, שני אחים מבני המשפחה שבבעלותה חנות המכולת (להלן: "המתלוננים"), כי יאפשרו להם ליטול בקבוקי בירה מהחנות מבלי שישלמו עבורם. משסירבו המתלוננים לבקשה, התפתחה תגרה שבמהלכה תקפו הארבעה את המתלוננים וגרמו להם חבלות בחלקים שונים של גופם. בתוך כך, לפי הנטען נטלו עמם הארבעה כסף מזומן שהיה בקופה, סיגריות ואת בקבוקי הבירה ונמלטו מן המקום. באישום השני נטען כי מספר ימים לאחר מכן, לאחר שהמתלוננים התלוננו במשטרה, נכנסו העורר 2 והנאשם הנוסף לחנות המכולת בשעות הלילה ואיימו על אחד מאחיהם של המתלוננים אשר שהה שם באותה עת, במטרה להשפיע על המתלוננים שיבטלו את התלונה שהגישו.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרם של העוררים והנאשם הנוסף עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופט נ' ממן) הורה על מעצרם של העורר 2 והנאשם הנוסף, ואילו את העוררים 1 ו- 3 ציווה לשחרר בתנאים של חלופה למעצר. ערר שהגיש העורר 2 על ההחלטה לעצרו עד לתום ההליכים נדחה על ידי בית משפט זה (השופט טירקל בבש"פ 3457/01).

ביום 4.7.01, לאחר שמשפטם החל להתברר, הגישו ארבעת הנאשמים בקשה לעיון חוזר בהחלטה בדבר מעצרם עד תום ההליכים. הסניגורים טענו כי חל כרסום בראיות התביעה, כי העובדות אינן מגלות עבירה של שוד אלא לכל היותר עבירות של תקיפה וגניבה וכי המשפט צפוי להתארך עוד זמן רב. כל אלה הצדיקו, לדעת הסניגורים, עיון חוזר בהחלטה. בית המשפט המחוזי (השופט נ' ממן) דחה את הבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי אכן התברר לאחר תחילת ניהול המשפט שבקבוקי הבירה לא נגנבו במהלך השוד, אך אין בכך כדי לבסס מסקנה לפיה חל כרסום בחומר הראיות. עוד ציין השופט בהחלטתו כי השאלה האם העובדות הנטענות נגד הנאשמים מבססות עבירה של שוד או של גניבה ותקיפה בלבד צריך שתוכרע על ידי בית המשפט הדן בתיק העיקרי. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בדיון בערר חזר בא כוח העוררים על הטענה שהשמיע בפני בית המשפט קמא לפיה חל כרסום בראיות נגד העוררים. העוררים אינם מכחישים כי התפתחה תגרה בינם לבין המתלוננים על רקע סירובם של האחרונים לאפשר להם לקנות בירה בהקפה, אך הם מכחישים כי נטלו דבר כלשהו מהחנות. לטענת בא כוח העוררים אין כל ראיה ישירה המצביעה על כך שהעוררים נטלו דבר מה מהחנות ומשהחל משפטם להתברר נתגלו סתירות בעדויותיהם של חלק מעדי התביעה באופן שיש בו כדי לאשש את גירסתם של העוררים. בא כוח העורר טען אף כי משפטם של העוררים צפוי להתארך והדיונים הבאים בתיק קבועים לסוף חודש ספטמבר ולחודש אוקטובר. באשר לעורר 2, בקשת הסניגור היא לשחררו ממעצרו בתנאים מגבילים. הוא טען נגד ההבחנה שהבחין בית המשפט בינו לבין העוררים 1 ו- 3 על רקע עברו הפלילי של העורר 2, הכולל הרשעה בעבירה אחת בלבד של החזקת סכין שלא למטרה כשרה, עובדה שאין בה, לטענת הסניגור, כדי להצדיק השארתו במעצר בעוד חבריו שוחררו בתנאים של חלופה למעצר. הסניגור הוסיף וטען כי אף מצבו הבריאותי של העורר 2 והיזקקותו לקבלת טיפולים רפואיים מיוחדים, מצדיקים שחרורו ממעצרו בתנאים מגבילים. באשר לעוררים 1 ו- 3, הנמצאים במעצר בית מלא, בקשת בא כוחם היא להקל בהגבלות החלות עליהם ולהסתפק בהטלת ערבויות מתאימות ובאיסור על שהייתם בתחומי כפרם.

באת כוח המדינה התנגדה לערר. באשר לתשתית הראייתית לכאורה הקיימת נגד העוררים, היא ציינה כי אכן שגגה יצאה תחת ידי הפרקליטות כאשר ציינה בכתב האישום את עובדת גניבת בקבוקי הבירה, אך אין בכך כדי להוות כרסום בראיות התביעה לעניין הגניבה של כסף ומצרכים מן החנות. באת כוח המדינה הוסיפה כי בעת מעצרם הכחישו הנאשמים את המיוחס להם, ולאחר מכן טענו טענת הגנה עצמית שאינה מתיישבת עם התעודות הרפואיות כמו גם עם עובדת היות הנאשמים ארבעה והיות המתלוננים שניים בלבד. זאת, בעוד שהמתלוננים מסרו גירסה עקבית. עוד טענה, כי כדין הבחין בית המשפט בין העורר 2 לבין העוררים האחרים - הבחנה המבוססת הן על עברו הפלילי והן על העובדה כי עורר זה הואשם אף בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. באת כוח המדינה הוסיפה כי לא נוצרו נסיבות חדשות המצדיקות עיון חוזר במעצרו של העורר 2 מאז נדון עניינו בערר שהגיש לבית משפט זה על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים. באשר לעוררים 1 ו- 3, באת כוח המדינה ציינה כי השמתם במעצר בית מלא מאפשרת פיקוח טוב יותר על מעשיהם, במיוחד נוכח העובדה כי הם נמצאו מפרים את תנאי מעצר הבית במספר מקרים. אמנם, באת כוח המדינה ציינה בהגינותה כי הפרות אלו אינן חמורות ועל כן המדינה החליטה שלא לבקש בגינן את מעצרם, אך היא סבורה שיש בהן כדי להביא למסקנה כי אין מקום לעיון חוזר בתנאי שחרורם בערובה.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל ביחס לעורר 2, ולהידחות ביחס לעוררים 2 ו- 3.

צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין מקום להכריע במסגרת הליך זה בשאלת מהות העבירות שבהן ניתן יהיה להרשיע את העוררים במידה שיורשעו. התמונה המצטיירת מעובדות כתב האישום, כמו גם מעדויות עדי התביעה שהעידו עד כה, היא של עבירות שבוצעו על רקע התנהגות בריונית שהובילה להתלהטות הרוחות בין המתלוננים לבין הנאשמים. נראה כי המסוכנות הנשקפת מהעוררים היא בעיקרה כלפי המתלוננים ובני משפחתם והיא נובעת מהאישום השני המיוחס לעורר 2 הנתון במעצר. בשלב בו מצוי המשפט, כאשר מרבית עדויות התביעה כבר נשמעו בפני בית המשפט קמא, ובהן עדות אחד המתלוננים ועדות אחיהם של המתלוננים אשר עליו איים העורר 2 לבל יתלונן, איני רואה להבחין בין העוררים 1 ו- 3 שבית המשפט הורה שישארו במעצר בית מלא מחוץ לכפרם, לבין העורר 2. אכן, מלכתחילה התנהגותו של העורר 2 לאחר האירוע העידה על מסוכנותו, אולם בהתחשב בשלב בו מצוי המשפט, וכן בהתחשב במצבו הרפואי של העורר 2, הנתון במעצר זה למעלה מחמישה חודשים, הגעתי למסקנה כי ניתן יהיה להשיג את מטרת המעצר על ידי שחרורו בתנאים מגבילים בדומה לחבריו.

לא ראיתי כי השתנו הנסיבות באופן שיש בו כדי להצדיק הקלה בתנאי מעצר הבית ושאר תנאי החלופה למעצר שהוטלו על העוררים 1 ו- 3. המסוכנות הנשקפת למתלוננים ולבני משפחתם מהעוררים לא פחתה באופן שיש בו כדי להצדיק הקלה בהגבלות שהוטלו עליהם. העוררים 1 ו- 3 יישארו, אפוא, במעצר בית מלא וכן יעמדו בעינם כל שאר התנאים שהשית עליהם בית המשפט המחוזי.

העורר 2 יוכל להשתחרר בתנאים של חלופת מעצר ובתנאים מגבילים של שהיה במעצר בית מלא מחוץ לכפר יפיע במקום שימצא מתאים על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי יקבע בנוסף לכך את התנאים והערובות לשחרורו.

הערר מתקבל, אפוא, בכפוף לאמור לעיל ביחס לעורר 2 ונדחה ביחס לעוררים 1 ו- 3.