בש"פ 5835/11 ניסים דג'לדטי נ. מדינת ישראל

1.

אלכסיי זכרנקו (להלן: זכרנקו) הוא אזרח רוסי ואיש עסקים אמיד, שביום 4.8.09 נעלמו עקבותיו וקיים חשש לחייו. החל מחודש נובמבר 2008 הקימו זכרנקו והעורר מספר חברות, ובעת שהעורר פתח חשבונות בנק עבורן הוא נמנע מלגלות שהוא בעל מניות, בעל שליטה ונהנה בהן.

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען עוד, כי במועד כלשהו קודם ליום 22.8.09, קשר העורר עם אחרים לזייף יפויי-כח הנחזים כחתומים על ידי זכרנקו, והמסמיכים את העורר לבצע פעולות שונות בשמו. באישום זה (האישום הראשון) יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לבצע פשע וזיוף בנסיבות מחמירות.

2.

באישום נוסף (האישום השני) נטען, כי מאז חודש אפריל 2009 החזיק העורר בשני שטרות של העברת מניות, והסכם נאמנות, שנחתמו על ידי זכרנקו. באחד השטרות העביר זכרנקו לעורר מחצית המניות באחת החברות, והשטר הנוסף נועד לשמש את זכרנקו כדי להעביר לשמו את כל המניות. חרף זאת, הוסיף העורר להצהיר במסמכים שונים כי זכרנקו הינו הבעלים היחיד של החברה. כאמור, כך הוא נהג גם כשפתח חשבונות בנק, ועקב המידע הכוזב שמסר לקה הדיווח שהגיש הבנק לרשות לאיסור הלבנת הון בחסר, הואיל ונעדר ממנו, בין היתר, דיווח ביחס למשיכת כספים והפקדה של כספים שהועברו על ידי זכרנקו משוויץ לצורך רכישתה של חברה נוספת. עוד נטען בהקשר לעסקה זו, כי בעקבות היעלמו של זכרנקו, הצהיר העורר הצהרות כוזבות והשתמש במסמכים מזויפים במטרה להשלים את אותה עסקה.

באישום זה יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, רישום כוזב במסמכי תאגיד, שימוש במסמך מזויף, וכן איסור הלבנת הון, לפי סעיפים 3(ב) ו-7 לחוק איסור הלבנת הון.

3.

בחודש יולי 2009 רכשו זכרנקו והעורר, בחלקים שווים, חברה זרה (להלן: סילנד) בה מונה העורר כמנהל, במטרה לבצע באמצעותה רכישה של שתי דירות בהרצליה בערך כספי ניכר, ובדרך זו להסוות את זהותו של העורר כבעל קניין. בחודש אוקטובר 2009, ולאחר היעלמו של זכרנקו, השתמש העורר ביפוי-הכח המזויף המתיימר להיות חתום על ידי זכרנקו, כדי להעביר את מלוא השליטה בחברת סילנד לידיו. נטען, כי במעשים אלה החזיק העורר ועשה פעולות ברכוש אסור. באישום זה (האישום השלישי) יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, ועשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון.

באישום נוסף שיוחס לעורר (אישום רביעי) נטען כי הוא הטריד פקידי בנק שנחקרו בעניינו, ומפיהם נרשמו הודעות.

4.

עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למתן סעד זמני לחילוט רכוש של העורר - יתרות זכות בחשבון של אחת החברות; יתרות זכות בחשבונות בשוויץ אליהם העביר העורר כספים; שלושה רכבים מסוג אאודי; שתי הדירות בהרצליה; ומזומנים שנתפסו בכספת בביתו. בית המשפט המחוזי נעתר באופן חלקי לבקשה, ועל כך משיג העורר בפני.

נטען, כי מאז הוגש כתב האישום המקורי חלו בו תמורות, ועתה שוב אין בסיס לטענה כללית לפיה הרכוש שהתקבל על ידי העורר הינו רכוש אסור, הואיל והמשיבה שוכנעה כי הוא בעלים כדין של המניות בחברות השונות, של הכספים שהופקדו בשוויץ ושל שתי הדירות בהרצליה. הפריט היחיד שיכול להיחשב לרכוש אסור, נובע מאותה טענה המופיעה באישום הרביעי, ולפיה השתלט העורר שלא כדין על חלקו של זכרנקו בחברת סילנד. עם זאת, נטען כי מדובר בסכום של כ- 500,000 ש"ח, אותו הגדיר העורר כסכום זניח בהשוואה לערכם של הנכסים שחולטו. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי סטה בהחלטתו מההלכה הנוהגת בסוגיית חילוט זמני מקום שמיוחסת לנאשם עבירה לפי סעיף 3(ב) ברכוש מותר , להבדיל מרכוש אסור .

5.

אין בידי לקבל את הערר. גם לאחר שכתב האישום תוקן בשנית, מיוחסות לעורר שתי עבירות על-פי חוק איסור הלבנת הון, ובשתיהן אין להקל ראש נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי לא נדרש כלל להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. באישום השני נטען כי המערער נתן את ידו לרישום כוזב במסמכי תאגיד, ולצורך כך השתמש במסמך מזויף במטרה להסתיר מהרשות את דבר היותו נהנה בחשבונות שנפתחו על שם החברות השונות שהוקמו. באישום השלישי נטען כי העורר קיבל במרמה את זכויותיו של זכרנקו בסילנד, וגם הפעם תוך שימוש במסמך מזויף. העובדות הנטענות בשני אישומים אלו, ככל שתוכחנה, מקימות עילה לחילוט רכוש מכוח סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון. בנסיבות אלו היתה המשיבה רשאית לעתור לצו זמני לתפיסת הרכוש (ראו לעניין זה סעיפים 36ו(ב) ו(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, בזיקה לסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון), שמטרתו למנוע עשיית פעולות ברכוש במטרה להכשיל בעתיד את חילוטו. יתרה מכך, השופט המלומד של בית המשפט המחוזי היה ער להשקפת הפסיקה בשני אלה: ראשית , ש"הוראת סעיף 3(ב) שלחוק מהווה, על פי תכליתה, חגורת ביטחון הסובבת את ההוראה העיקרית שבסעיף 3(א). המבקש להלבין הון שהושג בעבירה... יעשה כל אשר ביכולתו כדי להסתיר את מעשיו מפני הרשויות. דרכו זו של העבריין מבקשת הוראת סעיף 3(ב) לשבש. מכאן חובת הדיווח המוטלת על תאגידים בנקאיים, כהוראת סעיף 7 לחוק, וקביעת עבירה למי שעשה פעולות ברכוש במטרה לסכל דיווח לפי סעיף 7 (או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון)" (ע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל , לא פורסם, 2005).

ושנית , ש"האינטרס הציבורי הטמון במוסד חילוט רכוש העבריין אינו מוחלט. הוא עשוי לסגת בפני אינטרס קנייני, מוכח של בעל הזכות כרכוש המיועד לחילוט" (ע"פ 4496/04 מוחמד אל מחאג'נה נ' מדינת ישראל , לא פורסם, 2005).

כאמור, בית המשפט המחוזי היה ער להלכות אלו, ועל כן טרח ומצא דרך לאזן בין האינטרסים הנוגדים, היינו, שלא להכביד יתר על המידה ושלא לצורך על יכולתו של העורר לפעול בעסקיו, ומאידך, שלא לסכל את האפשרות להיפרע מהנכסים המחולטים ככל שיימצא כי העורר ביצע את העבירות שיוחסו לו. להשקפתי, הדרך בה בחר בית המשפט המחוזי הנה נכונה וראויה בנסיבות העניין, ועל כן לא ראיתי מקום לשנות ממנה.

נוכח האמור, הערר נדחה.