בש"פ 5869/98 מדינת ישראל נ. ברוך בן דוד

1.זהו ערר של המדינה לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מפי כב' השופט י' פלפל, בב"ש 21157/98, בה דחה בית המשפט קמא את בקשת העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים בעניינו והורה על שחרורו בתנאים הבאים: (א) מעצר בית מלא. (ב) הפקדת סך של 10,000 ש"ח בקופת בית המשפט. (ג) ערבות עצמית וצד ג' על סך 50,000 ש"ח כ"א. (ד) עיכוב יציאה מן הארץ.

2.נגד המשיב הוגש כתב אישום, ת"פ 936/98, המייחס לו עבירות לפי סעיפים 305(א) ו454- לחוק העונשין תשל"ז - 1977. על פי הנטען בכתב האישום ביום 28.7.98 ניסה המשיב לגרום למותו של אחד, יהודה אזולאי (להלן: אזולאי ), על ידי הנחת מטען חבלה על אדן חלון חדר השינה בביתו של אזולאי ופיצוצו בעזרת פתיל שצורף אליו. כתוצאה מפיצוץ זה נגרם נזק רב לדירה . אזולאי עצמו לא נפגע היות שבאותה העת הוא שהה בחדר אחר.

3.העוררת הציגה לפני בית המשפט קמא שורה של ראיות שפורטו אחת לאחת בהחלטתו של בית המשפט קמא. הראיות הנסיבתיות כללו הודעות שונות על איומים שהשמיע המשיב, זמן קצר לפני הפיצוץ, כלפי אזולאי. בדברי איום אלה דרש ממנו להפסיק להתראות עם חברתו לשעבר, קרן נחמני. ראיה נסיבתית נוספת היא הודעתה של קרן נחמני כי סמוך לאחר האירוע הגיע המשיב לביתה כשהוא מתנשף. ראיה נוספת להוכחת אשמתו של המשיב, שהוגדרה על ידי התביעה כראיה המרכזית, היא הודעתו של מדובב אשר הוכנס לתאו של המשיב בבית המעצר. לפיה התוודה המשיב בפני המדובב כי הוא אשר ביצע את הפיצוץ. הודעה זו נתמכת בצילומי וידיאו שתיעדו את השיחות בין המדובב והמשיב וכן בהקלטות שמע שלהן. הקטע הרלוונטי ביותר בראיה מצולמת זו, שהוצג בפני בית המשפט קמא, הוא הקטע בו נראה המשיב נוטל בידו קופסת סיגריות, מסמן בידו חלון על הקיר, נוטל מצת ומצית בעזרתו פתיל דמיוני. על פי הודעתו של המדובב, המשיב תאר בקטע זה כיצד הניח את המטען על אדן החלון וכיצד הדליק את פתיל ההשהייה. לראיה זו הוסיפה התביעה חיזוקים: (א) כאשר נשאל המשיב, טרם נודע לו על צילום הוידיאו, האם הוא תאר למדובב את ביצוע העבירה - הוא הכחיש זאת מכל וכל. לעומת זאת, לאחר שקלטת הוידיאו הוצגה בפניו הוא חזר בו מהכחשתו והסביר את דבריו למדובב בטענה: "סתם התרברבתי". (ב) דבריו של המשיב בפני רס"ב אבי נימני לאחר הצגת הקלטת בפניו: "כל הכבוד, שיחקתם אותה". זאת ועוד, לאחר מכן שוחח המשיב עם חברתו ובמהלך השיחה עימה פרץ בבכי ואמר לה: "אין מה לעשות. הקליטו אותי וצלמו אותי בוידאו. הכל סגור..."

4.בית המשפט קמא בחן את הראיות לכאורה שהוצגו בפניו ואף צפה בקלטת הוידאו האמורה וקבע:

"להלן סיכום התרשמותי מהנ"ל (הקלטות והתמלילים שהוצגו בפניו, י.א.):

א.המשיב נראה עושה סימנים שפרושם, אליבא דב"כ המבקשת, תיאור הנחת מטען על אדן החלון. לצערי אין לאל ידי, בשלב זה, מבלי ששמעתי עדויות, לקבוע כי אכן זו משמעות קטעי "הפנטומימה" שערך המשיב.

ב.

הקטעים שסומנו ע"י ב"כ המבקשת בתמלילים - אינם מפלילים את המשיב . (ההדגשה במקור י.א.).

ג.גם בקטעים הרלוונטים שהושמעו באולם הבוקעים מקלטת השמע, אין כדי להפליל את המשיב.

לסיכום, אין בכח הראיות הנסיבתיות כדי להביא להרשעת המשיב, ובקשר לעדות המדובב, אמנם בהודעותיו במשטרה יש כדי להפליל את המשיב - אך לא כן בראיות האובייקטיביות (קלטות השמע והוידאו) ולכן אין לאל ידי לקבוע כי יש תשתית ראייתית איתנה לעבירה של נסיון לרצח.

במילים אחרות, אני מחליט כי לצורכי בקשה זאת מן הראוי להעדיף הנראה והנשמע (או מה שלא נשמע) בקלטות הוידאו והאודיו - על פני אמרת המדובב במשטרה, כיוון שאין אובייקטיבי יותר מקלטת."

5.לדעתי, נתפס בית המשפט קמא לכלל טעות שעה שהניח מחד גיסא כי אמנם יש בהודעותיו של המדובב כדי להפליל את המשיב אך מאידך גיסא כי לא כן ב"ראיות האובייקטיביות", קלטות השמע והוידאו. אין כל יסוד לגרוע מכוחן של אמרות המדובב במשטרה. העיקרון הוא כי את התשתית הראייתית יש להסיק ממכלול הראיות, כולל אמרות של מדובב המסביר את תנועותיו ומעשיו של נאשם. אין מקום להבחנה בין ה"ראיות האובייקטיביות" לבין עדויות אחרות. הכל הוא מערכת ראייתית אחת שמהימנות יסודותיה היחידים תיקבע בעת השמעתם בבית המשפט. בנסיבות המקרה הנדון, יש לציין כי השיחות בין המשיב והמדובב נעשו בעזרת סימנים, ולעיתים אף בדרך של לחישה על אזנו של המדובב, ככל הנראה מחשש להאזנה.

6.צפיתי בקלטת הוידאו והשתכנעתי כי בחומר הראיות, כולל ההודעה המסבירה והמסכמת של המדובב, יש משום תשתית ראייתית מספקת להוכחה לכאורה של יסודות העבירה המיוחסת למשיב בכתב האישום.

אי לכך אני מחליט לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בת"פ 936/98.