בש"פ 5871/00 מדינת ישראל נ. ולרי שוורצמן

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' רזי) אשר דחה את בקשת העוררת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים והחליט לשחררו בערובה.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) + (4) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין) וכן עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. על פי כתב האישום המשיב והמתלוננת הכירו כאשר המשיב לקח את המתלוננת "טרמפ" למקום עבודתה. השניים התיידדו, ולמחרת היום נפגשו. המשיב הזמין את המתלוננת לדירתו; הוא נתן לה סיגריה שלתוכה הכניס, ללא ידיעת המתלוננת, סם מסוג גראס. לאחר מכן ביקש המשיב מהמתלוננת, שהיתה במצב של ערפול חושים, לקיים עמו יחסי מין. המתלוננת ביקשה שיעזוב אותה לנפשה, אך המשיב תפס אותה בחוזקה בידיה וקיים עמה יחסי מין בניגוד לרצונה. לאחר מכן מנע המשיב מהמתלוננת לעזוב את הדירה, וחרף התנגדותה ונסיונה להדוף את המשיב בידיה ותוך שאיים עליה כי אם תמשיך להכותו יתן לה מכה רצינית, הצליח המשיב להוריד את תחתוניה ולקיים עמה יחסי מין. לאחר אירועי האונס הסיע המשיב את המתלוננת לאיזור הדר בחיפה, ואיים עליה כי אם תתלונן נגדו הוא ימצא אותה ויהיה לה רע.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בין נימוקי בקשת המעצר ציינה המדינה, כי נגד המשיב מתנהל משפט בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין עבירות של אינוס שביצע בחברתו. בית המשפט המחוזי (השופט א' רזי) דחה את הבקשה ושחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בהחלטתו קבע בית המשפט כי קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה נגד המשיב. כן נכתב בהחלטה כי המעשים המיוחסים למשיב מעידים על מסוכנותו לציבור הנשים, וכי מטעם זה קיימת עילת מעצר. יחד עם זאת, קבע בית המשפט, בציינו כי הגיע למסקנתו זו לאחר לבטים רבים, כי ניתן להסתפק בעניינו של המשיב בחלופת מעצר בבית הוריו.

בדיון בפניי חזרה באת-כוח המדינה על הטענות לעניין קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב. לטענתה, גרסתה של המתלוננת אמינה על פניה, והיא נתמכת בהודעותיהם של חבריה, אשר העידו על המצב הנפשי הקשה בו היתה שרויה לאחר האירועים נשוא האישום. באת-כוח המדינה הוסיפה וטענה, כי נסיבות ביצוע העבירות והעובדה כי הן בוצעו, לכאורה, בעת שמתנהל נגד המשיב משפט שבו הוא מואשם במעשים דומים, מעידים על מסוכנותו של המשיב ומחייבים את מעצרו עד לתום ההליכים. בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שלכאורה מדובר בדפוס התנהגות החוזר על עצמו, לא ניתן לתת אמון במשיב שלא ישוב ויבצע מעשי אונס נוספים, ולא ניתן להסתפק בעניינו בחלופה למעצר.

באת-כוחו של המשיב טענה אף היא לעניין הראיות לכאורה. לטענתה, גרסתה של המתלוננת אינה מסתברת יותר מגרסתו של המשיב, אשר סיפר כי המתלוננת עישנה גראס מיוזמתה, וכי יחסי המין ביניהם היו בהסכמה. עוד טענה הסניגורית, כי אין לייחס משקל רב לקיומו של תיק נוסף נגד המשיב, שכן נסיבות התיק האחר שונות.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

באשר לראיות לכאורה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב. אכן, גרסתה של המתלוננת נראית, על פניה, עקבית ויש בה פוטנציאל להרשעתו של המשיב. הגירסה אף נתמכת בראיות חיצוניות. העובדה כי המתלוננת לא רצתה, מלכתחילה, להגיש תלונה במשטרה, ועשתה כן, בסופו של דבר, לאחר שחבריה שכנעו אותה להגיש תלונה מעידה, לכאורה, כי אין ממש בטענת המשיב לפיה המתלוננת ביקשה לסחוט אותו ולכן פנתה למשטרה. כן ניתן למצוא חיזוק לגרסתה של המתלוננת בסימני חבלה קלים שנראו על ידה של המתלוננת, אשר מתאימים, לכאורה, לגרסה שמסרה, ולפיה המשיב תפס אותה בחוזקה בידיה. חיזוק נוסף לגרסתה של המתלוננת ניתן למצוא בהודעות שמסרו חבריה, שאותם פגשה מיד בסמוך לאירועים נשוא כתב האישום, אשר העידו על המצב הנפשי בו היתה שרויה.

אכן, צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי המעשים המיוחסים למשיב מעידים על כך כי הוא מסוכן. מסוכנות זו מתחזקת נוכח העובדה כי המעשים המיוחסים למשיב בוצעו שעה שתלוי ועומד נגדו כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של אינוס, מעשה סדום ותקיפה, ולכאורה, עולה מכתבי האישום השונים דפוס דומה של הפעלת אלימות לשם אילוץ הקורבן לקיים יחסי מין. לכך יש להוסיף, כי המשיב איים על המתלוננת לבל תספר את קורותיה. בנסיבות אלה, אני רואה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

אשר על כן, ונוכח כל האמור לעיל, הערר מתקבל.