בש"פ 5879/07 ליאב ויצמן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת נ' מוניץ ) מיום 3.7.07 לפיה נדחה ערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום בצפת (כבוד השופט מ' נדל ) אשר קבעה כי העורר ישהה במעצר בית מלא.

ביום 21.5.07 הוגש נגד העורר כתב אישום הכולל שלושה אישומים של התפרצות וגניבה. כתב האישום כולל שתי עבירות של התפרצות למקום מגורים או תפילה בכוונה לבצע עבירה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); שתי עבירות גניבה לפי סעיף 384 לחוק; עבירה של התפרצות לרכב בכוונה לגנוב, לפי סעיף 413 וסיפא לחוק; וכן עבירה של גניבה מרכב, לפי סעיף 413ד(א) לחוק. על פי העובדות שבכתב האישום, ביום 11.5.07 התפרץ העורר עם לַיל לבית מגורים דרך החלון, ובאותן נסיבות גנב ציוד הכולל כספת תכשיטים ועוד 5,000 ש"ח במזומנים. למחרת, ביום 12.5.07, שוב התפרץ העורר לדירת מגורים דרך חלון המרפסת, ובנסיבות אלו גנב 3,600 ש"ח ותכשיטים בשווי כולל של 26,000 ש"ח. כמו כן הואשם בהתפרצות לרכב פרטי בתאריך 10.8.06. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה על ידי המשיבה למעצר עד תום ההליכים.

הבקשה נדונה בפני בית משפט השלום בצפת, אשר קבע כי מקרה זה אינו מקיים עילת מעצר על פי הלכת רוסלן בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל פ"ד נב(4) 268 (1998)). אך יחד עם זאת, החליט בית המשפט כי העורר ישהה בתנאי מעצר בית מלא אצל אחותו ותחת פיקוחה.

על החלטה זו ערר העורר לבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט העיר בהערת אגב כי בעיניו מתקיימת עילת מעצר לפי הלכת רוסלן . לכאן ולכאן, נקבע כי שלושת האישומים מורים על דרכי פעולה מחושבים המצדיקים את הישארות העורר בתנאי מעצר בית, וזאת כדי להבטיח את התייצבותו להמשך משפטו. עם זאת קבע בית המשפט כי אם יוכל העורר להציג בפני בית המשפט מקום עבודה מסודר ניתן יהא לאשר לו לצאת לעבודה במהלך היום.

הערר שבפניי מופנה כנגד החלטתו זו של בית המשפט המחוזי.

בא-כוח העורר טוען כי משעה שקבע בית משפט השלום כי לא קיימת עילת מעצר, קביעה עליה לא הוגש ערר על ידי המשיבה, הרי ששגה בית המשפט המחוזי בהשיתו חלופת מעצר על העורר. בנוסף הציע בא-כוח העורר למשיבה הסדר, לפיו העורר ישהה במעצר בית משעה שמונה בערב ועד לשעה שמונה בבוקר, וזאת על מנת שיוכל לצאת לעבודה. לטענתו לא ניתן יהיה למצוא מעביד אשר יצא מגדרו עבור העורר בכדי לערוב לו.

מנגד טוען בא-כוח המשיבה כי החלטת בית המשפט המחוזי היא מאוזנת וראויה, שכן היא לוקחת בחשבון את סדרת העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום על חומרתן הרבה, ומאזנת אותם במתן האפשרות לצאת לעבוד בכפוף לאישור בית המשפט.

לאחר עיון בהודעת הערר, בהחלטות של הערכאות שקדמו לי, ולאחר שמיעת הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

באשר לטענתו של בא-כוח העורר כי משקבע בית משפט השלום שלא קיימת עילת מעצר, הרי ששגה בית המשפט המחוזי בהשיתו על העורר חלופת מעצר. טענה זו אינה מקובלת עלי. בא-כוחו הקודם של העורר ביקש בדיון בפני בית משפט השלום לשקול אפשרות של חלופת מעצר בעניינו של העורר. בית משפט השלום נעתר לבקשה זו, והורה על השמת העורר בתנאי מעצר בית. על החלטה זו סמך את ידיו בית המשפט המחוזי, ואף אני איני רואה כל טעם להתערב בה. ביני לביני אוסיף כי לא ברורה לי האבחנה בין הצעת בא-כוח העורר במהלך הדיון בפניי, לבין החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט מציין בפירוש כי משעה שהעורר יציג בפני בית המשפט מקום עבודה מסודר, הרי שתיבחן אפשרות זו בחיוב, וזאת ללא שהמעסיק יצטרך להשגיח עליו במקום העבודה.

סוף דבר, הערר נדחה.