בש"פ 5936/05 אמג'ד שריפה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' אוהד) בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.על פי כתב האישום שהוגש נגד העורר הוא מואשם שהחזיק, לכאורה, מתחת לאחת מהמרצפות בחדר השינה שבביתו קופסא ובה סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 238 גרם, כאשר חלק מכמות זו נתפס כשהוא מחולק לחמישים מנות. אשר על כן הואשם העורר בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי, כי די בראיות העומדות נגד הנאשם לצורך מעצרו עד תום ההליכים, העבירה המיוחסת לו מקימה לחובתו חזקת מסוכנות ובנוסף, היות והעורר הנו תושב ירדן, קיים חשש שמא יבחר להימלט מפני אימת הדין במידה וייעצר. אשר על כן הורה בית המשפט על מעצרו כאמור.

2.בדיון שהתקיים בפניי נתבקשתי על ידי באת כוחו להורות על עריכת תסקיר מעצר שיבחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר בצפון הארץ. לעורר אין כל עבר פלילי וזה לו המעצר הראשון בחייו, עד למעצרו עבד בחברת ניקיון וניתן להבטיח את התייצבותו על ידי מתן ערבויות מתאימות. עוד נטען, כי העורר מצא את הקופסא בחצר ביתו ולא ידע כי היא מכילה סם מסוכן.

בא כוח המשיבה עמד בטיעונו על כך שכמות הסמים שנתפסה הנה גדולה ומקימה חזקת מסוכנות לחובת העורר. כן נטען שהעורר הנו תושב זר העלול לנצל את שחרורו לחלופת מעצר לצורך הימלטות. לנוכח האמור, ביקש בא כוח המשיבה לדחות את הערר.

3.דין הערר להידחות. אין חולק כי די בראיות נגד העורר כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים. הסם שנתפס, נתפס בחדר השינה שלו וגרסתו לפיה, מצא קופסא שלא ידע מה תוכנה ובחר להסתירה מתחת לאחת מרצפות ביתו מעלה תמיהות. אשר למסוכנותו של העורר, העבירה בה מואשם מקימה את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים, התשנ"ו-1996). כידוע, על המבקש להפריך חזקה זו להראות טעם מיוחד בעטיו יש לסטות מהכלל לפיו ייעצר נאשם שלגביו קיימות ראיות להחזקת כמות גדולה של סמים, וזאת אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מכלל זה (בש"פ 2409/94 מרקו אבו פארס נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 8.5.94); בש"פ 3445/02 מדינת ישראל נ' ליאור בן יונה כהן שבתאי (לא פורסמה, ניתנה ביום 24.4.02); בש"פ 5246/05 מדינת ישראל נ' עסכאר בן עומר טאהא (לא פורסמה, ניתנה ביום 9.6.2005) והאסמכתאות המובאות שם).

בנסיבות המקרה דנן איני מוצאת כי בפניי אחד מאותם מקרים חריגים בהם מוצדק להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר, אף על פי שזו לו, לכאורה, הסתבכותו הראשונה עם עולם הפשע. בהקשר זה יצוין שהעורר הנו תושב זר אשר שוהה בתחומי ישראל כחמש שנים בלבד ולכן אין בידי בית המשפט לאמת את הטענה שאכן העורר נטול עבר פלילי. בצדק עמד בא כוח המשיבה על כך כי היותו של העורר תושב מדינה זרה מקים טעם נוסף להחזקתו במעצר, וזאת מחשש להימלטותו (סעיף 21(א)(1)(א) לחוק).

בנסיבות אלו, איני מוצאת להורות על עריכת תסקיר מעצר כמבוקש על ידי באת כוח העורר שכן לא מצאתי שעשויה להיות חלופת מעצר שיהא בה לאיין את מסכונותו של העורר, או למצער, להפחיתה באופן ממשי.

לנוכח האמור, דין הערר להידחות.