פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
5948/15
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
העורר:
דניס ז'יגולסקי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין
הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 על החלטתו של בית המשפט
המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.8.2015 במ"ת 33597-01-15 שניתנה על ידי כבוד
השופטת ד' שריזלי
תאריך הישיבה:
ז' בתשרי התשע"ו
(20.9.2015)
בשם העורר:
עו"ד שחר חצרוני;
עו"ד אורן לבן
בשם המשיבה:
עו"ד שרית משגב
החלטה
1.
בפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.8.2015 (מ"ת 33597-01-15, השופטת ד' שריזלי ) לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
רקע והליכים קודמים
2.
ביום 18.1.2015 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של ייצור נשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 והחזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא לחוק זה. על פי המתואר בכתב האישום, העורר ייצר מטען חבלה המורכב מתיבת עץ שהכילה חומר נפץ ובתוכו ברגי מתכת שנועדו לשמש כחומר רסס להגברת הפגיעה. ביום 22.12.2014, כך נטען, אותר מטען החבלה שייצר העורר בחניון תת קרקעי של בניין מגורים בתל אביב כשהוא בתוך תעלת פח המחוברת לתקרת החניון.
3.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה טענה המדינה לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וזאת על בסיס ממצאיה של בדיקת דנ"א שבוצעה בדגימות שנלקחו מן המטען. כמו כן, המדינה טענה שקיימת בעניינו של העורר מסוכנות רבה, הן לנוכח הסכנה שנשקפה ממטען החבלה עצמו והן בשים לב לחזקת המסוכנות הסטטוטורית בכל הנוגע לעבירות נשק. המדינה הוסיפה והפנתה גם לעברו הפלילי העשיר של העורר, אשר כלל הרשעות במגוון עבירות רכוש ואלימות שאף הובילו לריצוי של עונשי מאסר.
4.
בפתח הדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 12.7.2015 כפר העורר בקיומן של ראיות לכאורה בעניינו. טענתו המרכזית של העורר נגעה למהימנותם של ממצאי ה-דנ"א שנמצאו על גבי מטען החבלה וזוהו כשייכים לעורר, בשל חוסר הבהירות הקיים, לשיטתו, באשר לזיהויה של הדגימה שהועברה למעבדה. הוא הוסיף כי למעשה לא קיימות ראיות נוספות הקושרות את העורר למטען החבלה. מנגד, המדינה טענה כי ניתן לסמוך על ראיית ה-דנ"א. לכך הוסיפה המדינה כי בשיחתו של העורר עם מדובב שהוכנס לתאו ציין העורר כי אם יתברר שה-דנ"א שנמצא על המטען אכן שלו הוא יבקש לקדם הסכמה עם המדינה ויודה בעבירה של קשירת קשר לפשע.
5.
ביום 19.7.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. בית המשפט המחוזי עמד על כוחה הרב של ראיית ה-דנ"א, חרף היותה ראייה נסיבתית, ודחה את טענותיו של העורר בכל הנוגע למהימנותה בעניינו. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו השונות של העורר בכל הנוגע ל"אין" הראייתי בעניינו, וקבע כי המקום לברר טענות אלו הוא ההליך העיקרי.
6.
בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת בעניינו של העורר עילת מעצר של מסוכנות. לכך הוא הוסיף, כי המסוכנות הנשקפת מן העורר היא שורשית וכי רמתה מדאיגה, ועל כן על פניו לא ניתן להורות בעניינו על חלופת מעצר. אף על פי כן, בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו של העורר והורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו לשם בחינתן של חלופות מעצר אפשריות.
7.
ביום 11.8.2015 הוגש בעניינו של העורר תסקיר מעצר. שירות המבחן התרשם כי לעורר אישיות ילדותית ובלתי בשלה וכי הוא מתקשה לקחת אחריות על התנהלותו ולגלות מודעות לדפוסיו הבעייתיים, חרף הישנותם. כמו כן, שירות המבחן עמד על כך שהעורר נוטה לייחס את הבעייתיות כיום ובעבר לגורמים חיצוניים, וכי עוד מגיל צעיר היה מעורב בחברה שולית אשר נתנה לו תחושת ערך והשתייכות. בסיכומו של דבר, שירות המבחן קבע כי חרף ניסיונו של העורר לערוך שינוי בחייו ולהתרחק מהעולם השולי, ועל אף תמיכה שלה הוא זוכה מצד משפחתו בתקופה האחרונה, התנהלותו עודנה מאופיינת בדפוסים עברייניים, אימפולסיביים ואלימים וכי קיים סיכון להישנות של התנהלות שולית ואלימה בעניינו. שירות המבחן בחן את המפקחים שהוצעו על ידי העורר – אביו, אמו, שאף פיקחה עליו בחלופת מעצר בעבר, ובת זוגו. שירות המבחן התרשם כי המפקחים, חרף היותם אנשים נורמטיביים וראויים, מגלים גישה מגוננת כלפי העורר וכי הם מתקשים לראות את הסיכון הכרוך בהתנהלותו, ועל כן קבע כי יתקשו להוות גורם סמכותי עבורו. בסופו של דבר, שירות המבחן סבר כי בהתחשב ברמת הסיכון הנשקפת מן העורר ובהיעדר חלופת מעצר ההולמת את מצבו, לא ניתן להמליץ על שחרורו לחלופת מעצר.
8.
בו ביום קבע בית המשפט המחוזי כי יש לאמץ את המלצתו של שירות המבחן. בית המשפט המחוזי לא נדרש לשמיעה ישירה של המפקחים המוצעים, בקובעו כי על פי תסקיר המעצר, החשש לשחרר את העורר לחלופת מעצר נובע בעיקרו מהעורר עצמו ולא מטיבה של החלופה המוצעת.
הערר
9.
מלכתחילה, הערר כלל טענות בשני מישורים עיקריים – הן כנגד האפשרות להסתמך על ראיית ה-דנ"א והן כנגד ההימנעות מלשחרר את העורר לחלופת מעצר.
10.
בכל הנוגע לראיית ה-דנ"א נטען, בעיקרו של דבר, כי המסמך הכולל את תוצאת בדיקת ה-דנ"א (מיום 9.1.2015) אינו מציין את מספר הדגימה שהועברה (ביום 8.1.2015) אלא רק את התיק שאליו היא קשורה – באופן שמעורר ספק באשר לשאלה מהי הדגימה שנבדקה.
11.
באשר לסוגיה של שחרור לחלופת מעצר, עמד בא-כוחו של העורר על כך שיש לתת משקל לטענתו העקבית של העורר לחפותו – כפי שהיא עולה מן השיחות הרבות שקיימו עמו שני מדובבים, כמו גם לתוצאותיה של בדיקת פוליגרף שנערכה לו, מטעם ההגנה. בהמשך לכך, נטען כי יש לייחס משקל נמוך לעברו הפלילי של העורר שהוא רחוק יחסית, וקשור למעידותיו בעת שהיה צעיר מאד. מאז, כך נטען, העורר רכש מקצוע ומקיים אורח חיים מסודר ונורמטיבי. בא-כוח העורר מתח ביקורת על האמור בתסקיר המעצר באשר לדפוסי חייו העדכניים.
12.
מנגד הסבירה באת-כוח המדינה כי שיחה עם מעבדת מז"פ מעלה כי ניתן לאתר מסמכים נוספים שיש בהם כדי לחזק את זיהויה של ראיית ה-דנ"א. בהקשר זה, היא הציגה במהלך הדיון את צילום המסך של תיק המעבדה המתייחס לבדיקה והוסיפה כי הצגת מסמכים נוספים מן הארכיון עשויה לארוך מספר ימים.
13.
באשר לסוגיה של חלופת המעצר נטען מטעם המדינה כי מתסקיר המעצר השלילי עולה כי לא ניתן להורות על שחרורו של העורר, וזאת בעיקר מטעמים הנוגעים ליכולתו לקבל על עצמו אחריות למעשיו (באופן כללי), היינו לא מטעמים הנוגעים לחלופה עצמה ולמפקחים שהוצעו.
14.
בא-כוח העורר מחה על כך שהמסמכים הנוספים מן המעבדה לא הועברו לעיונו כחלק מחומר החקירה. לכך השיבה באת-כוח המדינה כי מדובר ברישומים פנימיים שאינם נחשבים ברגיל לחלק מחומר החקירה (שהרי על כל המסמכים שהוצגו ב"שרשרת" הזיהוי של הדגימה צוין מספרו של התיק המשטרתי), אך הוסיפה כי בכל מקרה תעדכן בעניין את הגורמים הנוגעים בדבר. בסיכומו של דבר, הודיע בא-כוחו של העורר כי הוא מוותר בשלב זה ולצורך הדיון הנוכחי על הטענות הנוגעות לראיית ה-דנ"א, תוך שמירת טענותיו בעניין לכל צורך אחר.
דיון והכרעה
15.
כפי שצוין לעיל, נותרה להחלטתי השאלה האם יש מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.
16.
לא אחת עמד בית משפט זה על המסוכנות הגבוהה הכרוכה בעבירות נשק, אשר ככלל אינה מצדיקה שחרור לחלופת מעצר אלא במקרים חריגים (ראו: בש"פ 7286/13 וקנין נ' מדינת ישראל , פסקה 26 (5.11.2013); בש"פ 8214/14 חדיף נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (16.12.2014)). אינני סבורה כי מקרה זה נמנה עם מקרים חריגים אלה.
17.
על פי חוות הדעת של המז"פ, אשר כאמור בשלב זה ויתר העורר על טענותיו בכל הנוגע למהימנותה, שכיחות הפרטים באוכלוסייה שהם בעלי פרופיל דנ"א כפי שהתקבל מן הדגימות שהוצאו ממטען החבלה נאמדת באחד ליותר ממיליארד פרטים. אם כן, דומה כי ראיה זו קושרת את העורר למטען החבלה בסבירות גבוהה ודי בה, בשלב זה, כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו (ראו והשוו: ע"פ 149/12 אלמליח נ' מדינת ישראל , פסקאות 37-22 (24.9.2012)).
18.
יתר על כן, תסקיר המעצר בעניינו של העורר אינו חיובי כל עיקר. אמנם, בא-כוחו של העורר טוען כי אין יסוד להתרשמות באשר לזיקתו של העורר לגורמים שוליים גם בעת הזו. אולם, דומה שלא ניתן להסתמך בעניין זה על דבריו, שאינם יכולים להוות עדות. לכך ניתן להוסיף כי גם עברו הפלילי של העורר הוא מכביד, וזאת אף בשים לב למועדים שבהם ביצע את העבירות. אכן, ניתן להצטער על כך שחרף העובדה שהעורר הוא מ"בית טוב" התנהלותו שלו מלמדת בשלב זה על מסוכנות מצדו.
19.
בסיכומו של דבר, השילוב בין מהותה של העבירה המיוחסת לעורר (הכרוכה בסכנה ברורה לשלום הציבור) לבין עברו הפלילי והתרשמותו של שירות המבחן אינו מאפשר להיענות לבקשה לשחררו לחלופת מעצר.
20.
סוף דבר: הערר נדחה.
ניתנה היום, ח' בתשרי התשע"ו (21.9.2015).
ש ו פ ט ת