בש"פ 7286/13 אלירן וקנין נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.10.2013 (מ"ת 51140-07-13, השופט צ' קפאח ) לעצור את העוררים עד לתום ההליכים נגדם.

כתב האישום

2.

כנגד העוררים, אלירן וקנין (להלן: אלירן ) ואפי ג'רבי (להלן: אפי ), הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב (תפ"ח 51189-07-13), המייחס להם עבירות הקשורות להנחת מטען חבלה בחנות "טיב טעם" ברחוב אבן גבירול 164 בתל אביב (להלן: החנות ).

3.

על פי המתואר בכתב האישום, במועד מסוים שקדם ליום 5.3.2013 קשרו העוררים קשר עם אדם בשם אדם אלגזי (להלן: אלגזי ) במטרה לייצר מטען חבלה (להלן: המטען ) ולפגוע באמצעותו בחנות במזיד. לצורך כך, פנו העוררים לאלגזי במטרה לרכוש ממנו את מרכיבי המטען. ביום 5.3.2013 נפגשו העוררים ואלגזי בעיר חדרה לצורך הרכבת המטען. במהלך הפגישה, התקשר אלירן לאפי וביקש ממנו להגיע למקום ולהביא עמו שלט רחוק וזיקוק לצורך הרכבת המטען. בסמוך לאחר מכן, הגיע אפי למקום, כשבידו שלט רחוק בלבד. במעמד זה, מכר אלגזי לעוררים את מרכיבי המטען וכן סיפק להם לבקשתם מרכיבים נוספים, בתמורה לסך של כ-6,000 שקל. לאחר מכן, הגיעו העוררים ואלגזי לביתו של אפי, ושם הרכיבו מטען חבלה קטלני, אשר תוכנן כך שיוכל לגרום להרס רב ואף למוות בעת התפוצצותו. במסגרת הקשר, עובר ליום 12.3.2013 בשעה 3:00, הטמינו העוררים או מי מטעמם את מטען החבלה הקטלני בתוך החנות. לאחר שביום 12.3.2013 בשעה 3:00 לערך הוצתה החנות – אירוע שלעוררים לא מיוחסת מעורבות בו – התגלה במקום המטען שלא הופעל (מספר ימים לאחר ההצתה). בגין המעשים המתוארים הואשמו העוררים בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )); ניסיון להיזק בחומר נפיץ (לפי סעיף 454 יחד עם סעיף 452 וסעיף 25 לחוק העונשין); ייצור נשק (לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין); החזקת נשק (לפי סעיף 144(א) רישא בצירוף סעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין).

השתלשלות החקירה וההליכים עד כה

4.

לאחר שנמצא המטען בחנות, נלקחו ממנו 3 מעתקים של טביעות אצבע ודגימות DNA . טביעת אצבע אחת זוהתה כטביעת אצבעו של אלגזי, ועל בסיס זה התרכזה החקירה בו. אלגזי נעצר ונלקח לחקירה. תחילה, הוא הכחיש כל קשר למטען. אולם, בהמשך, כאשר הופגש עם מדובב הוא מסר בפניו פרטים בנוגע לאופן הגעתם של חלקי המטען לידיו וכן מסר את שמותיהם של העוררים כמי שאליהם העביר את חלקי המטען ושהיו מעורבים בייצורו ובהנחתו. בעקבות כך נעצרו העוררים לחקירה ביום 14.7.2013. בשל המשמעות הראייתית המיוחסת לדבריהם של העוררים במסגרת החקירות, יובאו להלן פרטי הדברים בפירוט.

5.

חקירתו של אלירן

– בחקירתו מיום 14.7.2013 (מ.ט. 163/13-169/13), הכחיש אלירן כי הוא מכיר אדם בשם אדם אלגזי, אך ציין כי הוא מכיר מספר אנשים בשם "אדם" (מ.ט. 163/13-169/13, עמוד 76), ונמנע מלענות לשאלותיו של החוקר בדבר פרטים מזהים כלשהם על מכריו בשם הזה. בחקירתו מיום 16.7.2013 (מ.ט. 174/13-169/13) אישר אלירן כי הוא מכיר את אפי ( שם , בעמוד 6). לגבי השאלה האם היה עם אדם בשם "אדם" בביתו של אפי, השיב אלירן "יכול להיות" ( שם , בעמוד 8). בהמשך ציין כי הוא "נזכר" כי יש אדם בשם "אדם" שחייב לו כסף, ומסר פרטים מזהים בנוגע לאותו אדם אשר תואמים לפרטיו של אלגזי (מוצאו, כתובתו). בהמשך, לאחר שהוצגה לו תמונתו של אלגזי, אישר אלירן כי אכן מדובר באדם עליו דיבר, ומיד ציין כי "אולי הוא רוצה להפיל עליי תיק" ( שם , בעמוד 15). לאחר מכן, הודה אלירן כי בעבר נפגש עם אלגזי בביתו ובביתו של אפי למטרות בילוי חברתי ( שם , בעמוד 39). במסגרת חקירתו מיום 23.7.2013 ציין אלירן כי אינו מוכן להשיב להאשמות ואינו מוכן להסביר את פשר ההתקשרויות התכופות בינו לבין אלגזי מיום 5.3.2013.

6.

חקירתו של אפי

– בחקירתו מיום 14.7.2013 (מ.ט. 164/13-170/13) אמר אפי כי הוא אינו מכיר אדם בשם אדם אלגזי ( שם , בעמוד 44). בחקירתו מיום 16.7.2013 (מ.ט. 172/13-167/13), זיהה אפי את אלגזי בתמונה שהוצגה לו, וציין כי "ישב איתי" אך "לא מכיר אותו אישית" ( שם , בעמוד 9), ומיד לאחר מכן שאל האם אלגזי "בא להעליל עליו עלילה" או "למכור עליו תיק"? ( שם , בעמוד 11). בהמשך, הכחיש אפי כי היה בביתו של אלגזי ( שם , בעמוד 14). בתשובה לשאלה האם שוחח אי פעם עם אלגזי בטלפון נייד, השיב אפי "יכול להיות, לא יודע" וכן כי אין לו את מספר הטלפון של אלגזי ( שם , בעמודים 15-14), וכי אין לו שום קשר עם אלגזי ( שם , בעמוד 16). בהמשך, אמר כי אפשר ששוחח עם אלגזי רבות בחודש מרץ 2013, ואין לו הסבר לכך ( שם , בעמודים 20-19).

7.

כתב האישום כנגד העוררים הוגש, כאמור, ביום 28.7.2013. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים, וכן כי קמה בעניינם עילת מעצר סטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), בשים לב לכך עבירות בנשק הינן עבירות בטחון (כאמור בסעיף 35(ב)(1) לחוק המעצרים); וכן שקמה בעניינם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, עקב כך שהעבירה המיוחסת להם מלמדת על מסוכנות לציבור. בעניין המסוכנות הצביעה המשיבה גם על כך שלשני העוררים הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואלימות. היא הוסיפה וטענה כי בנסיבות המקרה אין כל חלופה שיש בה כדי להבטיח את מטרת המעצר, וכן כי לא ניתן לתת בעוררים כל אמון.

8.

במסגרת הבקשה להארכת מעצר עד לתום ההליכים, הצביעה המשיבה על שורה של ראיות להוכחת אשמתם של העוררים: חוות דעת מומחה לטביעות אצבע שהתייחסה לזיהוי טביעת האצבע של אלגזי שנמצאה על גבי הנייר הדביק אשר עטף את אחד הרכיבים בתוך מטען החבלה; הודאתו של אלגזי בפני המדובב במיוחס לו תוך הפללת העוררים ברכישתם של מרכיבי המטען, בייצורו ובהנחתו בחנות; מחקרי תקשורת ואיכונים של העוררים התומכים בגרסתו של אלגזי בפני המדובב לגבי מועדי ומיקומי פגישתם עובר לגילוי המטען; חוות דעת מומחה לפיה מטען החבלה מהווה נשק אשר בכוחו לגרום למות אדם בעת התפוצצותו; וכן דו"חות תפיסה וחיפוש (לפיהם בביתו של אלירן נתפסו זיקוקים וכן איזולירבנד שחור בחדר השינה ואילו בביתו של אפי נתפס חומר המהווה תערובת נפץ אשר יכולה לשמש כחומר עיקרי במטעני חבלה מאולתרים).

9.

במסגרת הדיונים שהתקיימו בימים 17.9.2013 ו-22.9.2013 בבית המשפט קמא כפרו באי-כוח העוררים בקיומה של תשתית ראייתית לכאורית, ולחלופין טענו לכרסום בה. טענותיהם התמקדו קודם כול בכך שאין לייחס משקל רב לדברי אלגזי בפני המדובב – בין משום שהיו, לטענתם, חלק מניסיון להגיע להסכם עד מדינה, ובין משום שאלגזי התכחש לדברים בחקירותיו בהמשך. כמו כן, הם טענו כי הממצאים הפורנזיים מהזירה (טביעות אצבע ו- DNA ) אינם תומכים בגרסתו של אלגזי.

10.

ביום 2.10.2013 קיבל בית המשפט קמא (השופט צ' קפאח ) את בקשת המשיבה והורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם, לאחר שקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבים.

11.

כנקודת מוצא להחלטתו, ציין בית המשפט קמא כי אין חולק על הקשר בין אלגזי לבין המטען, וכן כי מחקרי התקשורת העלו קשר טלפוני במועדים הרלוונטיים בין אלגזי לבין העוררים. בהמשך, פנה בית המשפט קמא לבחון את התנהלות אלגזי אל מול המדובב. בית המשפט קמא קבע כי מהתנהלות השיחה עולה כי אלגזי לא חפץ להפליל את העוררים, ועמד על כך שפרטיהם של העוררים נמסרו על ידי אלגזי בהדרגתיות. תחילה, אמר אלגזי כי מדובר בשני שותפים וכי הוא סבור שאינם עצורים. בהמשך, הביע אלגזי את הכעס שחש כלפי שותפיו מאחר שלטענתו הובטח לו כי המטען לא יונח במקום ציבורי. כמו כן, הוא מסר פרטים בנוגע לאופן הנחת המטען בחנות, אשר תאמו לממצאי המשטרה. רק בשלב מאוחר יותר, מסר אלגזי את שמות המשיבים למדובב, וזאת לצורך כך שיעביר להם המדובב מסר כי עליהם לדאוג לו לעורך דין. חיזוק נוסף למשקלם של דברי אלגזי מצא בית המשפט קמא בכך שאלגזי ידע למסור מידע לגבי הגורמים שהעבירו אליו את חלקי המטען, מידע שכלל פרטים מוכמנים אשר אומתו; וכן כי המועדים והמקומות של פגישותיו עם העוררים תואמים למחקרי התקשורת שבוצעו. בכל הנוגע לחזרתו של אלגזי מדבריו לגבי המשיבים בשלבים מתקדמים של חקירתו, ציין בית המשפט קמא אין בכך כדי לפגום בתשתית הראייתית הלכאורית, שכן הרושם העולה מדבריו הוא פחד מפני המשיבים ורצון להרחיק עצמו מהפללתם. כן דחה בית המשפט קמא את טענת העוררים כי נדרשת תוספת ראייתית לגרסתו של אלגזי (בשל היותו שותף), בציינו כי בשלב זה לא נדרשות תוספות מסוג זה (בהפניה לבש"פ 3601/11 שוויקי נ' מדינת ישראל (23.5.2011)).

12.

בהמשך לכך, בחן בית המשפט קמא את חקירותיהם של העוררים ועמד על חוסר העקביות הניכר בהן בכל הנוגע לטיב היכרותם של העוררים עם אלגזי. עוד התייחס בית המשפט קמא לנתונים הבאים: דודו של אלגזי אישר כי התקשר לאלירן מיד לאחר מעצרו של אלגזי (עובדה המתיישבת גם עם דברי אלגזי למדובב כי מסר לדודו את שמות העוררים טרם מעצרו); ממידע שנמצא במסגרת חיפוש במחשבו של אלירן עולה כי במספר מועדים, לפני הרכבת המטען, ובאופן תכוף יותר יומיים לפני מועד זה, נכנס אלירן לאתר אינטרנט ובדק כיצד להרכיב מטען חבלה; בחיפוש בביתו של אפי, ביום מעצרו, נתפס חומר המהווה תערובת חומר נפץ.

13.

נוכח דברים אלו, ובהינתן הכללים המנחים שנקבעו בבש"פ 8087/98 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 135 (1996) (להלן: עניין זאדה ) קבע בית המשפט קמא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית הקושרת את המשיבים למיוחס להם.

טענות הצדדים בערר

14.

העוררים מיקדו חלק גדול מטענותיהם בכך שאין מקום לייחס משקל לאמירותיו המפלילות של אלגזי בעניינם. לדבריהם, אלגזי היה מודע לכך שהוא משוחח עם מדובב משטרתי ולא "שח לפי תומו". לשיטת העוררים טענה זו נתמכת בדבריו של אלגזי בשלבים מאוחרים יותר של חקירתו לפיהם היה מודע לכך שהוא מדבר עם מדובב. כן, נטען כי בית המשפט קמא התייחס רק לחלק מאמירותיו של אלגזי, והתעלם מאלו הפועלות לטובת העוררים. בנוסף לכך, טענו העוררים כי על המטען נמצאו גם טביעות אצבע של שנים אנשים נוספים פרט לאלגזי שאינן שייכות לעוררים, באופן שאינו מתיישב עם תרחיש האירועים המופיע בכתב האישום. לבסוף, טוענים העוררים כי דבריו של אלגזי דורשים תוספת ראייתית, הן מכיוון שהוא שותף לכאורה לדבר עבירה והן מאחר שהוא "טיהר" את העוררים בסוף ההליך.

15.

בנוסף, מעלים העוררים טענות בנוגע לכך שלא נבחנה בעניינם כלל האפשרות של חלופת מעצר, לרבות אי-הזמנת תסקיר של שירות המבחן. ביחס לאלירן, נטען כי עברו הפלילי הוא זניח, וכולל הרשעה יחידה בעבירת רכוש. ביחס לאפי, נטען כי מדובר באדם בעל קשיים רפואיים וכי גם לו עבר פלילי זניח, הכולל הרשעה אחת בלבד.

16.

המשיבה מתנגדת לקבלת הערר, וסומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא. בכל הנוגע לאמרותיו של אלגזי, טענה המשיבה כי בחינת התפתחותה של השיחה עם המדובב מעלה בבירור כי דבריו של אלגזי נמסרו בצורה הדרגתית, כאשר בתחילה הוא נמנע מלמסור פרטים על שותפיו, ורק לאחר שחש מרומה ומתוך רצון להעביר להם מסר באשר לייצוגו המשפטי, הוא מסר את פרטיהם. המשיבה מסבירה את חזרתו של אלגזי מהדברים בכך שהוא לא התכוון להפליל את העוררים, ורק לאחר שנודע לו כי שיחתו עם המדובב הובילה אל העוררים הוא ביקש להתרחק מהפללתם מחמת חששו מפניהם. המשיבה עומדת על כך שבחקירותיו סיפק אלגזי מידע מפורט באשר לפגישותיו עם העוררים עובר להנחת המטען, פרטים אשר תאמו באופן מדויק למחקרי התקשורת שנערכו. בהמשך לכך, המשיבה מייחסת משקל לעובדה שהעוררים, בחקירותיהם במשטרה, ניסו להרחיק עצמם מכל היכרות או קשר עם אלגזי, בה בשעה שפלטי השיחות שלהם מצביעים על תקשורת טלפונית חוזרת ונשנית ביניהם במהלך התקופה האמורה. בכל הנוגע לאי-ההתאמה בין טביעות האצבעות שנמצאו על המטען לבין העוררים, עונה המשיבה כי אלגזי ציין במפורש בחקירתו כי העוררים הרכיבו את המטען עם כפפות, וכן כי מקור הנייר שעטף את מטען החבלה הוא מאתר פסולת, כך שטביעות האצבע הלא מזוהות שנמצאו עליו אינן שייכות בהכרח למטמיני המטען.

17.

המשיבה דוחה גם את טענות העוררים בכל הנוגע לחלופת מעצר. לשיטתה, נוכח חומרת האישומים המיוחסים לעוררים, אשר מצביעים לכאורה על הנחת מטען חבלה בחנות הממוקמת בלבה של עיר, הרי שאין להורות על שחרורם לחלופת מעצר, וזאת אף בשים לב להיעדרו של עבר פלילי משמעותי (בהפנותה לבש"פ 9036/12 פלוני נ' מדינת ישראל

(19.2.2012)).

דיון והכרעה

18.

הסוגיה המרכזית שבפני היא שאלת דיותן של הראיות שהוצגו לצורך מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. לאחר שנדרשתי לטענותיהם של הצדדים, ובחנתי את חומר הראיות שהוגש, הגעתי לכלל מסקנה כי דרישה זו מתקיימת, ומכאן, כי דין הערר להידחות.

19.

כידוע, כאשר בית המשפט דן בבקשה לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו, עליו לבחון האם בכוחן של הראיות המצויות בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעתו בעבירות בהן הואשם. במקרה זה, שבו עיקר טענות העוררים נוגעות לדברים שנמסרו על ידי אלגזי, יש להדגיש את ההלכה הבסיסית לפיה בית המשפט אינו בוחן בשלב זה את מהימנות העדים, שאלה שאמורה להיבחן בהליך העיקרי (ראו: עניין זאדה , בעמ' 149-147), אלא אם קיימות סתירות או פרכות הגלויות על פניהן בחומר הראיות, שיש בהן כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות (ראו למשל: בש"פ 5824/91 אלטורי נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(1) 631 (1991). בש"פ 3556/08 סבן נ' מדינת ישראל (1.5.2008). ראו גם: יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק ראשון 298-287 (2008)). בהתאם לכך, בחינת פרטי הודאותיו של אלגזי תיעשה מן הפרספקטיבה של הערכת את הפוטנציאל המרשיע שבהן, מבלי לקבוע ממצאי מהימנות או משקל.

20.

בשיחתו של אלגזי עם מדובב שהוכנס לתאו, ביום 1.7.2013, סיפר אלגזי כי הוא עצור בקשר להנחת המטען בחנות (עמודים 10, 19 ו-50 לתמליל מיום 1.7.2013 - מ.ט 1/2) והתייחס לשני מעורבים נוספים בפרשה שאותם הוא הגדיר כ"לקוחות" שלו ( שם , בעמוד 28) ולגביהם ציין כי הוא מחויב להם ולא מתכוון "להפקיר" אותם ( שם, בעמוד 28). עם זאת, הוא הוסיף כי לדעתו מגיע לו פיצוי מהם בעקבות מעצרו ( שם , בעמוד 20) וכי הוא לא סומך עליהם שידאגו לו ( שם , בעמוד 31). בהמשך, מציין אלגזי כי מדובר בשני אנשים, וכי למיטב ידיעתו הם לא עצורים ( שם , בעמוד 50). בשיחה אחרת של אלגזי עם מדובב, מיום 4.7.2013 (מ.ט 255-13), ביקש ממנו אלגזי להעביר מסר לשותפיו כי עליהם לדאוג לו לעורך דין. בשלב זה הוא מסר את שמותיהם של שני העוררים וחזר עליהם מספר פעמים ( שם , בעמודים 32-30). בהמשך, אמר אלגזי למדובב כי הוא לא יכול להרשות לעצמו "לפתוח" על שותפיו, אך חושש כי אלירן "הלשין" עליו. עם זאת, הוא הסתייג מן האפשרות למסור את שמו של אפי שלגביו הוא ציין כי הוא בוטח בו ( שם , בעמוד 36), הכל תוך התייחסות במפורש לשמותיהם המלאים של העוררים. בהמשך הדברים, אמר אלגזי כי אלירן הוא זה ששילם לו ( שם , בעמוד 41) והביע כעס על כך שהוא נאלץ לשאת באחריות למעשיהם של העוררים ( שם , בעמודים 44-42). לבסוף, אמר אלגזי למדובב כי בכוונתו למסור עדות כנגד העוררים מחשש כי הם "יפתחו" עליו ( שם , בעמוד 50).

21.

טענותיו של אלגזי לפיהן ידע כי הושם מדובב בתאו הועלו לראשונה במסגרת חקירתו מיום 10.7.2013. בהמשך, במסגרת חקירה מיום 15.7.2013 (מ.ט. 171-13), הכחיש אלגזי כי העוררים מעורבים באירועים הקשורים להנחת המטען. בתגובה לשאלת החוקר מדוע מסר למדובב דווקא את שמותיהם של העוררים, ענה אלגזי "לא יודע, סתם קפץ לי לראש" ( שם , בעמוד 29). בהמשך, כאשר עומת אלגזי עם המדובב ונשאל על ידו מדוע מסר את שמות העוררים אם ידע, לטענתו, כי מדובר במדובב, תשובתו הייתה "אסור לי?" ( שם , בעמוד 46). בהמשך החקירה, מסר אלגזי גרסה זהה בעיקרה לזו שמסר המדובב בתחילת חקירתו, לפיה הכין את המטען עם שני אנשים נוספים, אך הכחיש כי מדובר בעוררים וסירב להצביע על זהותם של אותם שותפים ( שם , בעמוד 115).

22.

כאמור, טענתם המרכזית של העוררים הינה כי אין לייחס כל משקל ראייתי לדבריו של אלגזי באזני המדובב, וזאת נוכח חזרתו המאוחרת מדבריו המפלילים. טענה זו אינה יכולה להועיל להם בעת הזו. למעשה, זוהי טענה המופנית כנגד המהימנות והמשקל שיש להעניק לגרסתו של אלגזי, תוך הגדרתה כ"הפללת שווא". כפי שציינתי לעיל, מקומן של טענות אלו אינו נמצא בשלב של בחינה לכאורית של הראיות, אלא במסגרת ההליך הפלילי המרכזי (ראו למשל: בש"פ 960/12 מדינת ישראל נ' דביר , פסקה 12

(1.2.2012)).

23.

בנוסף לכך, לא עלה בידי העוררים להצביע על פרכות משמעותיות בכל הנוגע להודאותיו המפלילות של אלגזי, אשר קשר באופן מפורש בין העוררים לבין האירועים נשוא כתב האישום, באופן הדרגתי והגיוני. בשלב זה, טענת המשיבה, לפיה אלגזי חזר בו מהפללת העוררים רק כאשר הבין בדיעבד כי שוחח עם מדובב איננה מופרכת, והיא אף מתיישבת עם כך שלא עלה בידי אלגזי לספק הסבר מדוע נקב דווקא בשמותיהם של העוררים. יודגש, כי איני קובעת דבר בדבר עדיפותה של גרסה זו או אחרת של הודאותיו של אלגזי. אולם, אמירותיו המפלילות של אלגזי הן ללא ספק בעלות "פוטנציאל המרשיע", כפי שנדרש בשלב הבחינה הלכאורית של הראיות שבו אנו מצויים כעת.

24.

בכל הנוגע לטענות העוררים לפיהן אמירותיו של אלגזי נזקקות לתוספת ראייתית בשל היותן "עדות שותף" אציין כי בכל הנוגע לשאלת הדרישה לקיומן של תוספות ראייתיות כבר בשלב המעצר, ישנן גישות שונות בפסיקה (באופן כללי, ראו: רינת קיטאי-סנג'רו המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין 268-267 (2011)). אולם, בנסיבות העניין אין צורך להכריע במחלוקת זו, מאחר שאמירותיו המפלילות של אלגזי אינן עומדות לבדן, והן משתלבות במכלול התשתית הראייתית הלכאורית שהוגשה, לרבות: ההתאמה בין המועדים והמיקומים שמסר אלגזי בגרסתו לבין ממצאי מחקרי התקשורת; החומרים שנמצאו במחשבו של אלירן, אשר מהם עולה לכאורה כי מספר ימים לפני הרכבת המטען, הוא חיפש ברשת האינטרנט חומרים בנושא הרכבת מטעני חבלה; חומר הנפץ שנמצא בביתו של אפי; וכן התקשורת הטלפונית שהתקיימה בין אלגזי לבין העוררים בסמוך לפני המועד בו הורכב לכאורה המטען, וזאת בניגוד לגרסתם של המשיבים, אשר ניסו להרחיק עצמם מאלגזי.

25.

בכל הנוגע לטענותיהם של העוררים בעניין טביעות האצבע שנמצאו על המטען, הרי שמחומר הראיות עולים כאמור הסברים אפשריים להימצאותן של טביעות אצבע שאינן שייכות לעוררים, וזאת נוכח אמירותיו של אלגזי כי העוררים הרכיבו את המטען כאשר הם עוטים כפפות, מחד גיסא, והעובדה שמקורו הנייר אשר שימוש לעטיפת המטען היה במגרש ציבורי, מאידך גיסא.

26.

לפיכך, אני קובעת כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת עיקר העבירות המיוחסות לעוררים. כמו כן, הונח בסיס מספיק למסוכנותם של העוררים. עבירות נשק, כשלעצמן, מקימות חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2 ) לחוק המעצרים, בהיותן עבירות הביטחון, כהגדרתן בסעיף 35(ב)(1) לחוק המעצרים. למעשה, גם ללא החזקות הסטטוטוריות, ניתן בנקל להיווכח כי מעשי ייצור ואחזקה של מטען חבלה, ולא כל שכן הנחתו במקום מרכזי בליבה של עיר, מלמדים על המסוכנות הגלומה במעורבים. מסיבות אלו, קבע בית משפט זה לא אחת כי רק במקרים חריגים יהיה ניתן להורות על שחרור לחלופת מעצר של הנאשמים בעבירות נשק (ראו למשל: בש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל

(18.2.2001); בש"פ 519/11 מדינת ישראל נ' הייבי

(26.6.2011)). לא מצאתי מקום לחרוג מכך בענייננו, וזאת אף בהתעלם מעברם הפלילי של העוררים, שגם אם אינו מכריע כשלעצמו את הכף נגד שחרורם לחלופת מעצר, ודאי שאינו שוקל לטובתה של אפשרות זו.

27.

סוף דבר: הערר נדחה.