בש"פ 8003/14 אנואר אבו דאהש שושה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא ) מיום 16.11.2014 אשר דחה בקשה של העורר לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום ביום 31.7.2014 המייחס לו עבירות בנשק, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה ועבירה של חבלה במזיד. על פי הנטען בכתב האישום שני אחיו של המתלונן ירו ביום 30.8.2013 לעבר העורר ובני משפחתו, ופגעו בו ובשמונה מבני המשפחה. בגין מעשים אלו הועמדו לדין אחיו של המתלונן, הורשעו ונגזרו עליהם עונשי מאסר ארוכים (ת"פ 60307-10-13; ת"פ 29410-11-13). בעקבות כך על פי כתב האישום, ביום 17.7.2014 בעת שהמתלונן החנה רכבו בחניית ביתו בפרדיס ויצא ממנו עם רעייתו וילדיו, העורר הגיע למקום מצויד באקדח וירה מטווח קצר 7 כדורים לעבר המתלונן, בעוד רעייתו וילדיו נסים ומתחבאים מאחורי הרכב. חלק מהקליעים פגעו ברכב והעורר ברח מהמקום. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים וציינה כי בידיה ראיות מוצקות לכאורה נגדו מאחר שזוהה בוודאות על ידי המתלונן, רעייתו ובנו בן התשע (ד.א.) המכירים אותו, וכי יש בידיה סרט אבטחה המתעד את האירוע. בנוסף, הופרכה לכאורה גרסת האליבי של העורר שטען כי בעת האירוע שהה במאפיה של קרוב משפחה. המדינה הוסיפה וטענה כי היה לעורר מניע לפגוע במתלונן נוכח הירי שביצעו אחי המתלונן וכי באמרות של המתלונן ובני משפחתו מיד לאחר הירי הם סיפרו כי העורר ירה בהם. זאת הן בשיחתם עם אם המתלונן והן בשיחתו של המתלונן למוקד 100 כשלוש דקות לאחר הירי, בה מסר גרסה דומה. לבסוף טענה המדינה כי השימוש בנשק חם מקים במקרה דנן עילת מעצר סטטוטורית בגין מסוכנות העורר ועוד נטען כי יש חשש שהעורר ישבש הליכי משפט אם ישוחרר, נוכח היכרותו עם המתלונן ועם עדי התביעה, המתגוררים כולם בסמיכות זה לזה וחלקם אף בני משפחתו.

2.

בדיון שנערך בבקשה ביום 4.8.2014 טען העורר לחולשת הראיות לכאורה נגדו והצביע על סתירות העולות לשיטתו מהודעותיהם של עדי התביעה. עוד טען העורר כי היורה הסתיר את פניו, והדבר נתמך בעדותו של עד נוסף בשם מוחסין מועייר (להלן: מועייר ) שנכח בזמן הירי ולא זיהה אותו. העורר הוסיף וטען כי נמחקו סרטים מאמצעי האחסון של מצלמת האבטחה שתיעדה את האירוע ובנסיבות אלו, כך טען העורר, אין תשתית ראייתית לכאורית מספקת הקושרת אותו לעבירות המיוחסות לו והוא עתר לשחרור מלא ולחלופין לשחרור לחלופת מעצר בחיפה, תחת פיקוח של דודתו ובן דודו.

בהחלטתו מיום 5.8.2014, סקר בית המשפט המחוזי את הראיות השונות, וקבע כי בניגוד לטענת העורר קיימות בתיק ראיות לכאורה ובהן עדויות המתלונן, רעייתו ובנו המכירים היטב את העורר, אשר זיהו אותו באופן חד משמעי. בהקשר זה נדחתה טענת העורר כי הילד היה עם גבו ליורה שכן בסרטון הוא נצפה פונה לעברו ותנוחתו מאפשרת לו לראותו. אשר לסתירות הנטענות בין הודעת המתלונן והודעת רעייתו לגבי צבע האקדח, נקבע כי אין מדובר בסתירה המכרסמת משמעותית בגרסה כולה מה גם שלפי הסרטון האקדח נשלף לשניות בודדות. עוד דחה בית המשפט את הטענה כי המתלונן ורעייתו ניסו לסבך את העורר וטענו כי ביצע ירי נוסף ב-18.7.2013 למרות שנעצר ביום שלפני כן. בהקשר זה קבע בית המשפט כי מדובר בטענה לא מדויקת והוסיף כי משקלן של שלוש העדויות העיקריות בהליך (המתלונן, הרעייה והבן) מצטבר לכדי אותה "מסה קריטית" הנדרשת בשלב המעצר לצורך הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעה, אם כי ייתכן שלאחר חקירתם הנגדית של העדים תשתנה תמונת המצב. בית המשפט התייחס לסוגיות נוספות שעלו על ידי העורר ובהן היעדר ממצאים פורנזיים (שרידי ירי) על גופו, בגדיו או ברכב שבו נהג בעת המעצר, ודחה טענה זו נוכח העובדה כי לטענת העורר עצמו הוא התרחץ טרם הנסיעה ברכב וסמוך לפני שנעצר ואמו טענה כי כיבסה את הבגדים. בלאל, בעל הרכב שבו נעצר העורר, העיד מצידו כי רחץ את הרכב לפני שנבדק על-ידי המשטרה. עוד נדונה טענת העורר לגבי לוחות הזמנים של הנסיעה מהמאפייה בה שהה, לגרסתו, אל זירת האירוע. אשר לעדותו של מועייר, נקבע כי העובדה שלא זיהה את היורה אינה שוללת את המסקנה כי העדים שהיו קרובים יותר ליורה זיהו אותו. כמו כן נדונה הטענה כי נמחקו קבצים מאמצעי האחסון של מצלמת האבטחה ונקבע כי כל טענה הנוגעת לקבילות כמו גם טענות לגבי חסר בתמלול העימות בין המשיב למתלונן, מן הראוי כי תתבררנה בתיק העיקרי. לסיכום, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה ברמה הנדרשת לשלב המעצר ובאשר לחלופת המעצר קבע בית המשפט כי נדרש תסקיר של שירות המבחן.

3.

שירות המבחן הגיש שני תסקירים בעניינו של העורר. בתסקיר הראשון מיום 23.9.2014 נשללה חלופת מעצר שהציע העורר (השונה מזו שהציע במהלך הדיון במעצרו) ובהחלטתו מיום 23.9.2014 אימץ בית המשפט את עמדת שירות המבחן בעניין זה וקבע כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר בפרט נוכח היותם של המפקחים המוצעים קרובים לגרעין הקשה של הסכסוך שטרם נפתר ובעלי עמדה בנוגע למתלוננים.

בית המשפט הורה, אפוא, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים אך הוסיף כי ככל שהעורר יציע חלופה אחרת ייתכן ויהיה מקום לקיים דיון בעניין זה או להורות על קבלת תסקיר נוסף. העורר הציע חלופת מעצר שלישית ובהתאם להוראות בית המשפט, הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר משלים בעניינו ביום 10.11.2014 (להלן: ה תסקיר השני ), בו ציין כי הוא מתרשם שנשקפת מן העורר סכנה ברמה גבוהה מאוד לפריצת גבולות אם ישוחרר למעצר בית, בפרט נוכח התמשכות הסכסוך בין משפחתו למשפחת המתלונן. אשר למפקחים הנוספים שהוצעו, ציין שירות המבחן כי הוא התרשם מאנשים אחראיים המנהלים אורח חיים נורמטיבי, אולם להערכתו הם יתקשו להציב לעורר גבולות ולהוות גורמי סמכות אסרטיביים מולו וטעם זה בצירוף המסוכנות הנשקפת מן העורר, הביא את שירות המבחן להמליץ שלא לשחררו גם לחלופה הנוספת המוצעת. בעקבות התסקיר השני דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא ) את בקשת העורר לעיון מחדש בהחלטת מעצרו עד תום ההליכים וקבע כי בשים לב לקביעות בתסקיר הראשון ובתסקיר השני ובשים לב לרמת המסוכנות הנשקפת מן העורר, אין הוא רואה מקום לבחון בעצמו את החלופה המוצעת. בית המשפט הדגיש כי שירות המבחן אינו מסתייג מהחלופה המוצעת מחמת פגם זה או אחר, אלא סובר כי לא ניתן לאשר את חלופת המעצר בשל רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העורר. עוד הדגיש בית המשפט כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים המצדיקים סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן.

4.

מכאן הערר שבפנינו בו טוען העורר כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 16.11.2014 אינה מנומקת דיה וכי לא נבחנה כנדרש החלופה המוצעת על ידו. עוד הוא טוען כי נפל פגם בתסקירים שהוגשו בעניינו וכי התסקיר השני מועתק מן התסקיר הראשון. העורר מוסיף ומציין כי החלה שמיעת פרשת התביעה ועדותם של עדי התביעה והמתלונן כבר נשמעה, אך בית המשפט לא התייחס אל הודעותיהם. העורר כופר בכך שקיימות במקרה דנן ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו, והוא שב ומפנה לסתירות הקיימות לגישתו בהודעות של המתלונן, רעייתו ובנו ולטענת האליבי שהעלה. לשיטת העורר קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הודעות המתלוננים מהוות תשתית ראייתית מספקת לשלב המעצר אינה מנומקת והוא שב וטוען כי לא נמצאו על גופו ממצאים פורנזיים; כי סרטון האבטחה מראה שהעדים לא הביטו ביורה וכי המתלונן ובני משפחתו מנסים לסבך אותו בכל דרך. לטענת העורר הראיות בעניינו הן נסיבתיות ונוכח חולשת הראיות לכאורה יש מקום לשחררו לחלופת מעצר.

5.

המדינה טוענת מצידה כי יש לדחות את הערר וכי אין כל הבדל בין עדותם של המתלונן, רעייתו ובנו במשטרה לבין עדותם בבית המשפט. עוד טוענת המדינה כי בסרטון הוידאו שתיעד את האירוע נראים שלושת העדים מתבוננים ביורה ודי בכך על מנת לבסס ראיות לכאורה. אשר לגרסת האליבי של העורר, טוענת המדינה כי בית המשפט קמא התייחס לגרסה זו ולחולשתה, נוכח העובדה כי טענת העורר בדבר השעה בה יצא מן המאפייה הופרכה בעדותו של בלאל. אשר לממצאים הפורנזיים טוענת המדינה כי אמנם התרחשה תקלה חקירתית בכך שהרכב של בלאל לא נלקח לבדיקה מייד לאחר המעצר, אולם מכל מקום הירי לא בוצע מתוך הרכב והיורה ירד מן הרכב ונמלט. עוד טוענת המדינה כי מסוכנותו של העורר גבוהה בפרט נוכח העובדה כי קיים סכסוך מתמשך בין משפחתו למשפחת המתלונן ולבסוף היא טוענת כי נדרשים נימוקים כבדי משקל על מנת לסטות מהמלצתו השלילית של שירות המבחן בעניינו של העורר.

6.

דין הערר להידחות.

בשלב הדיון בבקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים על בית המשפט לבחון האם יש בידי התביעה פוטנציאל ראייתי המבסס סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם בעבירה המיוחסת לו. עיקר טענותיו של העורר בהקשר זה מופנות כלפי מהימנות שלושת העדים - המתלונן, רעייתו ובנו אלא שסוגיית המהימנות מן הראוי לה, ככלל, כי תתברר בהליך העיקרי להוציא מקרים שבהם מתברר כבר בשלב המעצר כי קיימות סתירות או פרכות כה מובהקות בראיות עד שניתן לומר שהן מפחיתות באופן מהותי ממשקלן הלכאורי (בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (20.6.2006); בש"פ 7286/13 וקנין נ' מדינת ישראל , פסקה 19 (5.11.2013)). אשר לטענת העורר כי העדים לא יכלו לזהות את היורה וכי בנו של המתלונן ורעייתו כלל לא הביטו לעבר היורה - עיינתי בסרטון הוידאו המתעד את האירוע וממנו עולה לכאורה ובניגוד לטענת העורר - כי המתלונן, רעייתו ובנו מביטים גם מביטים לעבר היורה המצוי במרחק קצר מהם. כך עולה לכאורה מן הסרטון - בניגוד לטענתו -

כי בנו של המתלונן מביט לכיוון ממנו מגיע העורר למשך שניות מספר (החל מהשנייה ה-35 בסרטון "אירוע ירי"), והרעייה והבן נצפים מביטים ישירות לעבר היורה (שנייה 39 בסרטון). יתר הטענות שהעלה העורר ובהן: פגמים בחקירת בנו של המתלונן והסתירה הקיימת לדבריו בין עדות רעיית המתלונן כי האקדח אותו שלף היורה כסוף ובין עדות המתלונן שציין שראה אקדח שחור, דינן להתברר במסגרת ההליך העיקרי ומכל מקום הן אינן מעלות פרכות שיש בכוחן להפחית מהותית ממשקלן הלכאורי של העדויות.

במהלך הדיון בערר שהתקיים לאחר שהעדים המזהים כבר נחקרו, ביקש העורר להפנות אל תשובותיהם בחקירה הנגדית וטען כי יש בהן כדי לתמוך בעמדתו לפיה מדובר בעדויות סותרות ובלתי מהימנות. אינני סבורה כי בשלב הערר על המעצר יש מקום להידרש לעדויות שנשמעו בינתיים בהליך העיקרי (להוציא טענה בדבר כרסום בראיות התביעה היכולה במקרים מתאימים להוות שיקול לעיון חוזר בסוגית המעצר, אך אין זה המקרה שלפנינו). במסגרת הערר דנן שב העורר והעלה טענות לעניין קביעותיו של בית המשפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועל כן יש לבחון את החלטת בית המשפט קמא ואת טעמיו לעניין קיומן של ראיות לכאורה על פי הכללים הנוהגים עמנו בהקשר זה, דהיינו: בחינה של הראיות הלכאוריות כראיות שטרם עברו את כור ההיתוך של ההליך העיקרי. העת להעריך את מהימנותן ואת משקלן של ראיות אלה לאחר שיוצגו בהליך העיקרי, תגיע בשלב הכרעת הדין ועל מלאכה זו מופקד בית המשפט השומע את ההליך העיקרי.

7.

אשר לטענת האליבי שהעלה העורר - כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 5.8.2014, טענה זו מעוררת קושי בהינתן העובדה כי חלק מעדי האליבי מציינים שהעורר אמנם שהה במאפייה אך יצא ממנה וחזר אליה מספר פעמים ומכל מקום, הן העורר והן שלושה עדי האליבי העידו כי הוא יצא מן המאפייה ברכבו של בלאל, ובלאל ציין בהודעתו במשטרה מיום 22.7.2014 כי העורר יצא עם הרכב לפני השעה 18:00 (אם כי בלאל חזר בו מכך בעימות עם העורר מיום 25.7.2014). בהמשך ציין בלאל באוזני חוקר משטרה כי ביום האירוע הוא אף התקשר מספר פעמים לעורר בין השעות 18:00 ל-19:05 ולא נענה (מזכרו של החוקר עבוד מיום 28.7.2014). הירי לעבר המתלונן בוצע כזכור בשעה 18:20.

לסיכום אומר כי בניגוד לטרוניות שהעלה העורר, החלטת בית המשפט קמא בסוגיית הראיות לכאורה ומסקנתו כי די בראיות שפורטו, לא כל שכן בהצטברן, על מנת להקים תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך שלב זה של הדיון במעצר, היא מסקנה סבירה ואינה מצדיקה התערבות.

8.

ולבסוף - נוכח עמדת שירות המבחן לעניין המסוכנות הנשקפת מן העורר והערכתו המקצועית כי אין בחלופות המעצר שהוצעו על ידו כדי ליתן מענה למסוכנות זו, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הנסמכת על המלצתו השלילית של שירות המבחן, בדחותו את חלופת המעצר שהוצעה (ראו: בש"פ 6626/10 פלוני נ' מדינת ישראל (21.9.2010)).

מטעמים אלו כולם, הערר נדחה.