בש"פ 5958/11 פלוני נ. מדינת ישראל

רקע

א.

החלטתי לראות בהליך, שהוגש כעתירה לבג"ץ, ערר לפי סעיף 23 לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006 (כשמו החדש של החוק על פי תיקונו מיום ב' מנחם אב תשע"א-2.8.11; להלן החוק), כפי שיפורט. העורר הורשע בשנת 2005 בתיק פ"ח 1026/04 בעבירות מין כלפי שלושה קטינים אותם הכיר דרך האינטרנט: מעשי סדום בנסיבות מחמירות (פעמים רבות) לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק; מעשים מגונים בנסיבות מחמירות (פעמים רבות) לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק ; מעשי סדום (פעמים רבות) לפי סעיף 347(א) רישא לחוק.

העורר ריצה עונש מאסר של 7 שנים בגין הרשעתו זו (בבית המשפט המחוזי בנצרת נדון ב-1.12.05 (תפ"ח 1026/04) ל-10 שנים, תוך שלא אושר הסדר טיעון; בית משפט זה הפחית ביום 5.10.06 את העונש ל-7 שנים על פי האמור בהסדר (ע"פ 335/06) העורר שוחרר ב- 21.11.10 או בסמוך לכך.

ב.

ביום 11.11.10 ניתנה בבית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא אברהם) החלטה בהתאם לחוק, המטילה הגבלות לשלוש שנים על העורר, בין היתר, לענין התחברות עם קטינים, הרחקה מכל מקום ייחודי בו מתכנסים בני נוער, איסור יצירת קשר עם קרבנות עבירותיו ואיסור על שימוש בתכנות צ'אט והתקשרות לסוגיהן. ביום 23.3.11 ניתן תוקף של החלטה להסכמה שהושגה בין העורר, בהיותו מיוצג על-ידי הסניגוריה הציבורית, לבין המדינה, בדבר שינוי תנאי הפיקוח לעניין התקשרויות אינטרנט.

ג.

העורר הגיש בחודשים האחרונים לבית המשפט המחוזי, בעצמו, מספר בקשות, שבהן הלין על התנאי שהוטל עליו לעניין קרבנות העבירה המתלוננים 3-2. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשות (החלטות אחרונות מן הימים 1.5.11 ו-15.6.11).

הבקשה והדיון

ד.

בבקשה הנוכחית, שהוגשה ב-16.8.11, חרף כותרתה "למתן צו על תנאי", מלין העורר על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לשנות מתנאי הפיקוח האוסרים על העורר ליצור קשר עם קרבנות העבירה, וראיתיה איפוא – כפי שגם ציינה הפרקליטות בהודעתה מיום 18.8.11 – כערר לפי סעיף 23 לחוק.

ה.

בבקשה נטען כי לא ניתנה הסכמתו של העורר לתנאי אי הקשר עם המתלוננים באישומים 3-2 נגדו, וכי לא ניתנו תשובות לפניותיו. כן ביקש לקבוע לו ייצוג, לאחר שבאת כוחו הקודמת מטעם הסניגוריה הציבורית הודיעה כי הסניגור הציבורי המחוזי החליט שלא לייצג בהליך דנא.

ו.

בדיון טען העורר – ברהיטות, יש לומר – שמשאלתו היא קשר עם המתלוננים באישומים 3-2 בתיקו, שכן הם כיום בגירים ויש ביניהם לבינו אהבה, ואין מקום למנוע את מבוקשו.

ז.

באת כוח המדינה ציינה כי צו הפיקוח הקיים התקבל בשתי החלטות שיפוטיות מוסכמות, כשהעורר מיוצג, והדברים נגזרו מהערכת מסוכנות מ-11.8.11 והמלצה מקצועית מ-3.10.11. לאחר ההחלטה הראשונה של בית המשפט המחוזי מ-11.11.10 פנתה נציגת הפרקליטות לשני המתלוננים בהם מדובר, כיום בגירים, והבינה מהם כי העורר יצר עמם קשר בעת מאסרו. הם לא הביעו הסתייגות מן הקשר, אך לא היו מוכנים ליתן הסכמתם בכתב שלא להיכלל במסגרת צו הפיקוח, אף שהפרקליטות הודיעה להם את ההשלכות והם הבינו כי ההגבלה תיכלל בצו הפיקוח. הוסבר איפוא, כי לאחר שחוות הדעת המקצועיות המליצו לאסור קשר עם המתלוננים, לא הוליד בירור הפרקליטות די אסמכתאות לתמיכה בקו שונה ומנוגד.

ח.

לטענת העורר, אין המתלוננים מוכנים לקיים קשר עם הפרקליטות במה שקשור לתיק ולכן לא נתנו תצהיר, והוא עצמו אינו יכול לפנות אליהם בגלל הצו. לשיטתו, כתב האישום כלפיו "נתפר". עוד טען, כי הביע התנגדות לאיסור, שכן הוא והמתלוננים אוהבים; לכן הצו אינו מגן לשיטתו על כל אינטרס שהוא.

ט.

לשאלתי אמרה עו"ד חולתא כי באשר לקרבנות עבירה, יש לקבל הסכמתם לקשר עמהם ובמקרה דנא לא התרשמה הסניגוריה עצמה במארס 2011 כי יש מקום לשנות את צו הפיקוח מנובמבר 2010, ועל כן ניתנה הסכמה שנתבטאה בהחלטה ממארס 2011.

הכרעה

י.

כדי להבין את הנושא עברתי על כל החומר שהגישו הצדדים. נוכח עמדת הסניגוריה הציבורית לא ראיתי מקום "לאלצה" ליתן ייצוג בתיק זה.

יא.

כאמור, העורר ריצה מאסר בן שבע שנים. האישום הראשון נגע למתלוננת קטינה ואינו מענייננו (צורף חומר לגביו אך אין מקום להידרש אליו, שכן עניינו קובלנה נגד איש משטרה בקשר לחקירת העורר, שלא זה מקומה). המתלונן באישום השני היה בתקופה הרלבנטית בן 13 וחצי עד 16, והמדובר - כאמור - במעשי סדום ומעשים מגונים בנסיבות מחמירות. באישום השלישי היה המתלונן כבן 13 עד 15 בעת ביצוע העבירות, ושם הואשם העורר במעשי סדום. העורר הורשע לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן.

יב.

לקראת שחרורו נבדק העורר לצורך החוק, והערכת המסוכנות מיום 11.8.10, שנזכרה מעלה, הצביעה על מסוכנות מינית גבוהה לטווח הארוך. בעקבות זאת הומלצו (3.10.10) תנאי פיקוח שכללו, בין היתר, איסור יצירת קשר עם קרבנות העבירה. בבית המשפט המחוזי הגיעו הפרקליטות וסניגורית העורר, במעמדו, להסכמה לצו פיקוח בתחומים שונים, אך נמסר כי – בין השאר – לעניין קרבנות העבירה באישומים 2, 3 חלוקים הצדדים, ובית המשפט קבע (סעיף ה') "איסור יצירת קשר עם קרבנות העבירה; בידי המשיב יהא לשוב ולפנות לבית המשפט על מנת לשנות תנאי זה, לאחר שייעשה הבירור שמבקשים בעלי הדין לערוך בסוגיה זו". לימים עתר העורר להיפגש עם קטינים בני משפחה וכן קטינים אחרים בנוכחות אדם בגיר (החלטה מ-7.12.10 התירה זאת; בבקשה לא נכלל נשוא ענייננו). הוא הדין לבקשה שהוגשה לעניין שימוש באינטרנט, שלימים הגיעו בה הצדדים להסכמה על אפשרות התקשרות לאתרים מסוימים, ולכך ניתן תוקף בהחלטה מיום 23.3.11; שוב לא הועלה הנושא דנא.

יג.

אציין גם כי בפני ביקש העורר להעלות טרוניה שלו כנגד שוטר משטרת ישראל שחקר אותו בשעתו, כפי שגם הוזכר מעלה, ולעניין זה אציין כי הנושא עלה בעתירתו בבג"ץ 6771/09 בקשר לקובלנה פלילית, והיא נדחתה (צורף בהקשר זה גם מכתב חיובי של המתלונן 3 שהוגש לבית המשפט המחוזי). מכל מקום, אין עסקינן בנידון דידן כלל בנושא הקובלנה נגד החוקר, אלא בהגבלות על העורר.

יד.

בקשות העורר בבית המשפט המחוזי לעניין דיון מחודש בקשר לאיסור יצירת קשר עם קרבנות העבירה נדחו - כאמור - על-ידי סגן הנשיא אברהם ביום 1.5.11, בנימוק ש"כבר ניתנה החלטה לפי הסכמת הצדדים"; ב-15.6.11 נדחתה בקשת הבהרה.

טו.

הנטל בבקשה ליצירת קשר של העבריין עם קרבנות העבירה הוא מטבעו על המבקש זאת, עבריין מין המצוי בפיקוח. הנטיה השיפוטית צריכה להיות זהירות יתרה בכגון דא. בבש"פ 5668/07 חמדני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי לומר:

"נכון לומר כי העיקרון עליו מושתת החוק מזכיר את הפתגם המופיע בחז"ל לא אחת, בעניינו הרחקת אדם המוּעָד לעבירה מזירת העבירה או מנסיבותיה כדי שלא ייכשל, וזה לשונו 'לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב' ('לך לך - אומרים - הנזיר, סחור סחור, לכרם אל תקרב') (ראו, בין השאר, בבלי שבת י"ג, א'; בבא מציעא צ"ב, א'). במקור הראשון המדובר בהתרחקות פיסית מנשים קרובות משפחה, במקור השני הכוונה היא לנזיר ממש, שנאמר לו כי

לא יעבוד בכרם, כדי שלא ייפתה ליין, וכדברי רש"י שם 'כלומר, קנסא הוא דקנסוהו (קנס הוא שקנסוהו) שימנע עצמו מלהשכיר לענבים'. כך אף בענייננו, משכשל פלוני בעבירות מן הסוג שהחוק חל עליהן, מטיל עליו המחוקק - ובנידון דידן ספציפית - הרחקה מ'סביבת עבירה'".

הדברים יפים לענייננו, ומדברים בעדם.

טז.

על פני הדברים נראה, כי נדרשות נסיבות מיוחדות לאפשר מפגש העבריין עם קרבנות עבירותיו, ורוב מלים אך למותר.

יז.

גם אם אינני בטוח שדרושה הסכמה כתובה של הקרבנות במקום שמובעת הסכמה בעל פה, על בית המשפט להשתכנע בבירור ובמובהק, גם כשהמדובר בקרבנות שבגרו, כי אכן רצונם בקשר זה והסכמתם ניתנה. לא כל שכן, כאשר המדובר במי שנקבעה לגביו בחוות דעת מקצועיות מסוכנות גבוהה לטווח הארוך. ובן בנו של קל וחומר, כאשר הליכי פיקוח במספר החלטות שיפוטיות נסתיימו בהקלות שניתנו לעורר בדיון בנוכחותו, ולא הועלתה מחדש בקשה זו (לקראת הדיון במארס 2011), כך שנושא זה לא היה עוד על הפרק. בהגינותה תיארה הפרקליטה את הדיאלוג עם הקרבנות כפי שהתקיים. ניתן להניח, כי אף אם אין להם כל רצון למגע כלשהו עם המשטרה, אילו חפצו מאוד בהמשך הקשר עם העורר, היו נותנים לכך ביטוי בצורה זו או אחרת, אם לא בכתב אזי בבקשה לפרקליטות או לבית המשפט. דבר זה לא נעשה.

יח.

התוצאה היא איפוא כי איני רואה מקום להתערבות בהחלטות בית המשפט המחוזי. תוקף ההגבלות הוא לשלוש שנים מ-11.11.10. איני רואה מקום להעסקת בית המשפט השכם והערב בנושא זה. ברי כי זכותו של המבקש לפי סעיף 23 לחוק לבקש עיון חוזר "אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו הנסיבות"; אך על אלה להיות, אכן, עובדות חדשות או נסיבות שונות, ובידי בית המשפט גם לדחות - על פי הסעיף - על הסף בקשה שאינה מגלה עילה, טורדנית או קנטרנית. מכל מקום, לעת הזאת איני רואה מקום להתערבות, ואיני נעתר לבקשה.