בש"פ 5970/98 דגני יצחק פיש נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

המבקש הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים בעבירות של ניהול עסק ללא רשיון ובעבירה של אי קיום צו בית המשפט. ביום 25.6.98 נדחה ערעורו של המבקש על ידי בית המשפט המחוזי בנוכחות המבקש ובא כוחו. לפיכך, המועד האחרון להגשת הבקשה לרשות ערעור חל ביום 1.9.98. הבקשה שבפני הוגשה ביום 27.9.98.

לטענת בא כח המבקש, בשל טעות מזכירותית נרשם במחשב המשרד מועד הגשת בקשת רשות הערעור כאילו מדובר בערעור אזרחי, ולפיכך על פי החישוב לא נלקחו ימי פגרת הקיץ במניין הימים.

לפי רישום זה, המועד האחרון להגשת הבקשה נרשם ליום 27.9.98 ומכאן האיחור.

טוען בא כח המבקש, כי במקרה זה בו מחד נגרם למבקש עיוות דין של ממש וסיכויי בקשתו להתקבל טובים, ומאידך האיחור בהגשת הבקשה הינו בן ימים ספורים, שלמבקש אין בו כל אשם ושלמשיבה לא נגרם בעטיו כל נזק, מן הראוי ליתן בידי המבקש את הארכת המועד.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, טעותו של בא כח המבקש היא טעות משפטית שעניינה חישוב המועד האחרון להגשת בקשת בקשה לרשות ערעור. כמו כן מאחר שמדובר באיחור רב ואין מדובר בהליך שנועד למיצוי זכות ערעור אלא בהליך שעניינו בקשת רשות ערעור, שלא בקלות תנתן, סבורה המשיבה כי אין להיעתר לבקשה.

דין הבקשה להידחות. אין מדובר באיחור של ימים ספורים כדברי בא כח המבקש, אלא באיחור נכבד של למעלה משלושה שבועות. בא כח המבקש לא פירט כיצד ארעה אותה טעות מזכירותית ואף לא צורף תצהיר בתמיכה לה.

כפי שציינה המשיבה בצדק, המבקש מיצה את זכות הערעור שלו, וכעת הוא מבקש לפנות בבקשת רשות ערעור אשר סיכוייה להתקבל, לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה, אינם ממשיים (רע"פ 83/98, שלמה בן שושן נ' מדינת ישראל, תק-על כרך 98(2) עמ' 583, רע"א חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור והדר חיפה , פ"ד לו(3) עמ' 123). לפיכך, אין בטעם זה כדי לתמוך בבקשה להארכת המועד.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.