בש"פ 5989/01 מדינת ישראל נ. משה פרג

1.לפני בקשה מטעם המדינה שכותרתה היא "הודעת ערר לפי סעיף 74 (ה) לחוק סדר הדין הפלילי - [נוסח משולב], התשמ"ב1982- ובקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה נשוא הערר". ציטטתי את כותרת הבקשה משום שבתגובת המשיבים נטען כי המדינה הגישה מסמך שכונה על ידה 'הודעת ערר' הנסמכת כביכול על הוראת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. לטענת המשיבים - ההחלטה נשוא הערר אינה נסמכת בעיקרה על הוראת ס' 74 ומדובר, על כן בהחלטת ביניים בפלילים שאין אפשרות לערער עליה, אלא במסגרת פסק הדין הסופי. המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא בשאלה באיזה מסגרת דיונית ניתנה ההחלטה נשוא הודעת הערר. תשובתי לשאלה זו כי המסגרת הדיונית בה ניתנה ההחלטה או, למיצער, המסגרת הדיונית היחידה בה אמורה היתה להינתן היא הוראת סעיף 74 הנזכרת שעניינה - עיון בחומר החקירה. ההחלטה נשוא הערר הינה החלטה בה חוייבה המאשימה למסור לנאשמים את כל

התרשומות הפנימיות בענין אי העמדתו לדין של עד תביעה, מאיר שמיר.

2.פתחתי בשורה האחרונה ממנה גם נגזרת, כפי שיפורט, ההחלטה בערר. אך עתה - ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.

הרקע לבקשה

3.תיאור הרקע לבקשה בסעיף זה מתבסס על טענות המדינה בכתב הערר.

(א) נגד שלושת המשיבים הוגש בחודש אוקטובר 1997 כתב אישום עב כרס המייחס להם, בין היתר רישומים כוזבים בספרי משיבה 3 בהיקף של למעלה מ800- מליון ש"ח, מירמה של מבטחי-משנה בחו"ל בסכום של למעלה מ143- מליון ש"ח והונאת ציבור המשקיעים בבורסה בסכום של למעלה מ114- מליון ש"ח (להלן: פרשת לה נסיונל).

(ב) לטענת המאשימה לב כתב האישום עניינו "עסקאות הקיבוצים". בין השנים 1992-1995 התקשרה המשיבה 3 עם קיבוצים בעסקאות קבוצתיות קצרות טווח - על פי רוב של שנתיים, אשר במסגרתן התחייבה לה נסיונל לשלם לקיבוץ תגמולים בגין מקרי פטירה של חברי קיבוץ. הקיבוצים חויבו בתשלום בפועל של סכומי כסף נמוכים, אם בכלל, בגין עסקאות אלה אף שהיו זכאים לתגמולי פטירה בסכומים ניכרים.

(ג) העד מאיר שמיר היה אחד משני סוכני הביטוח, אשר באמצעותם נקשרו "עסקאות הקיבוצים". ככזה, נחקר מר שמיר תחת אזהרה במסגרת חקירת פרשת לה נסיונל. גרסתו כפי שניתנה לחוקרי המשטרה ורשות ניירות ערך היוותה נדבך בהחלטה על הגשת כתב האישום כנגד המשיבים.

(ד) מר שמיר העיד כעד תביעה. ביום 23.5.99, עם פתיחת עדותו, הודע לבית המשפט ולהגנה כי התיק נגד מאיר שמיר, בכל הקשור למעורבתו בפרשת לה נסיונל ועסקאות הקבוצים נסגר והוא לא יועמד לדין פלילי בענין זה.

(ה) מלבד חקירתו בפרשת "לה נסיונל" נחקר מר מאיר שמיר על ידי המשטרה בחשדות נוספים. בין היתר - חשד לרישום כוזב וגניבה בענין עסקת ביטוח ספציפית אשר נקשרה בין חברת הביטוח לה נסיונל וקרן הפנסיה "המגן". עסקה זו דמתה מבחינות רבות ל"עסקאות הקיבוצים" נשוא כתב האישום, בין היתר, בכך שעל פי החשד גם עסקה זו נרשמה בצורה כוזבת בספרי המשיבה 3. עמדת הפרקליטות הראשונית היתה כי יש להגיש כתב אישום נגד שמיר רק בגין עבירות על חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א1981- (להלן: חוק הפיקוח). הפרקליטות סברה כבר בשלב הראשון כי יש להימנע מהגשת כתב אישום לגבי העבירות האחרות בגינן נחקר בפרשה זו. לבקשת באת-כוחו של מר שמיר, עוה"ד דבורין, נערך למר שמיר מעין "שימוע" במהלכו הציגה גב' דבורין את עמדת מרשה. שימוע ראשוני זה נערך קודם שניתנה למר שמיר הזדמנות לצלם את חומר הראיות בתיק.

(ו) לאחר סיום עדותו של מר שמיר בבית המשפט, במסגרת בדיקה מחדש של ההיבטים המשפטיים של האישומים נגד מר שמיר בפרשת קרן המגן, שינתה הפרקליטות את עמדתה והחליטה להימנע מהגשת כתב אישום כלשהו כנגד מאיר שמיר בפרשת קרן המגן. על ההחלטה הסופית, הודע במהלך חודש אפריל 2000 ועוד קודם לסיום פרשת התביעה בתיק, הן לבאי כוחם של המשיבים והן לבית המשפט.

(ז) לטענת המדינה החלטה הסופית על סגירת התיק כנגד שמיר נתקבלה לאחר ישיבות רבות שנערכו בעניינו של שמיר בפורומים פנימיים של המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, כמו גם בישיבות משותפות לנציגי המחלקה הכלכלית ונציגי המפקח על הביטוח והמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה. הערכת הפרקליטות היתה כי קיים סיכוי ממשי ביותר לזיכויו של מר שמיר מן העבירות שיוחסו לו בטיוטת כתב האישום ולפיכך הוחלט על סגירת התיק.

ההליכים: מבקשת המבקשים ועד ההחלטה נשוא הערר וההחלטה המשלימה של בית המשפט קמא

4.לאחר הודעת המדינה על סגירת תיק החקירה נגד שמיר גם בפרשת קרן המגן הגישו המשיבים לבית המשפט בקשה שצורפה כנספח ב' להודעת הערר. העתק הבקשה שצורף לכתב הערר אינו נושא תאריך אך יש יסוד להניח שהבקשה הוגשה בערך באפריל 2000. בבקשה עלו שני עניינים. אחד מהם אינו נוגע לענייננו. משום חשיבות תוכנה של הבקשה להכרעה בהליך שבפני אביא כלשונה את הבקשה שהניעה את ההליך נשוא הערר. בקשה זו תכונה להלן: "הבקשה המקורית".

"בקשות מטעם הנאשמים

הנאשמים מתכבדים לפנות לבית המשפט בשני ענינים שיפורט להלן, לאחר שלא עלה בידם לקבל את תגובת המאשימה ולו לאחת מבקשות אלה:

א.עיון בחומר הנוגע להחלטה בדבר אי העמדתו לדין של מר מאיר שמיר

1.לאחרונה נודע כי המאשימה החליטה שלא להגיש כתב אישום כנגד מר מאיר שמיר - לא בגין אישומים דומים לאישומים בתיק דנא ואף לא בגין אישומים לפי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981.

2.החלטה זו סוטה מן ההצהרה שניתנה על ידי באות כוח המאשימה טרם עדותו של מאיר שמיר בתיק דנא.

3.מובן כי ההחלטה שלא להגיש כתב אישום כנגד מאיר שמיר, והנימוקים להחלטה זו, הינם רלוונטיים ביותר לנושאים העומדים להכרעה בתיק דנא. לא פחות מכך, הם חשובים לשם קביעת מעמדה של עדות מאיר שמיר והערכת מהימנותה.

4.הח"מ פנה אל באות כוח המאשימה בבקשה לקבל העתקים מכל מסמך הקשור להחלטה שלא להעמיד לדין את מאיר שמיר, זאת עוד ביום 6.3.2000 העתק הפניה מצ"ב כנספח א'.

5.עד כה לא נתקבלה כל תגובה לפניה זו.

6.אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד להורות למאשימה למסור לעיונם של הנאשמים כל מסמך הנוגע להחלטה בדבר אי העמדתו לדין של מאיר שמיר ו/או לשיקולים הרלוונטים להחלטה זו ו/או לדיונים שהתקיימו בענין זה עובר להחלטה, בין בתוך הפרקליטות ובין בהשתתפות מאיר שמיר או באי כוחו".

5.הבקשה נסמכת כאמור על מכתב לפרקליטות מיום 6.3.00, שזה לשונו:

"הנדון: מר מאיר שמיר

זה עתה למדנו כי הוחלט על ידיכן שלא להגיש כתב אישום כנגד מר מאיר שמיר, וזאת אף בנוגע לעבירות על חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א1981-. החלטה זו עומדת, לכאורה, בניגוד להצהרה שניתנה עם שמיעת עדותו של מר מאיר שמיר והינה בעלת רלבנטיות לנושאי המשפט ולמהימנות עדותו של מר מאיר שמיר.

נבקש איפוא, לקבל לידינו, העתקים מכל מסמך הקשור להחלטה בדבר העמדה לדין של מאיר שמיר, טרם מתן עדותו ולאחריה".

6.הבקשה המקורית היא מסגרת הדיון או למיצער המסגרת בה אמור היה הדיון להתנהל. נזכור כל העת בקשה זו כשנעקוב אחרי סבך הבקשות, התגובות, הדיונים, החלטות הביניים וההחלטה הסופית נשוא הערר שבפני. מדובר בהליך שהתנהל למקוטעין, על פני למעלה משנה, ובדרך פתלתלה וארוכה. כה פתלתלה היתה הדרך עד שהערר שלפני לא כלל את כל כתבי בית הדין והפרוטוקולים שצריך היה לכלול. לאחר הדיון שהתקיים בעל פה ביום 7.8.01 הוסיפו שני הצדדים עוד ועוד מסמכים ופרוטוקולים. לא תמיד עשו כן תוך ציון תאריכים, מה שלא הקל על מלאכתי בתיק זה. לעתים ניתן ללמוד על תאריך או תאריך משוער של מסמך רק מתוך מסמכים אחרים. הצדדים הציבו בפני כתב חידה בדבר סדר האירועים. לא כך ראוי היה לעשות.

7.ביום 13.4.00 הגיבה המדינה בכתב לבקשה המקורית (נספח ג' להודעת הערר) בפתח תגובתה ציינה כי היא מתנגדת לבקשת הנאשמים למסור לעיונם כל מסמך הנוגע להחלטה הנ"ל מאחר ומדובר בתכתובות פנימיות וחוות דעת פנימיות ויחול עליהם לטענתה הכלל הרגיל בדבר תכתובת פנימית במשרדים ממשלתיים. המדינה הדגישה גם שחומר החקירה בפרשת קרן המגן (למרות שלטענתה אינו רלבנטי לענין נשוא האישום) הועמד לרשותם של הנאשמים כבר ביולי 98 וצולם על ידם. לאחר מכן מפרטת המדינה בהרחבה את טענתה כי מעבר לחומר החקירה שצולם כבר יתר המסמכים הנוגעים להחלטה אינם בגדר 'חומר חקירה' כמשמעותו בסעיף 74 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי אלא בעיקר חוות דעת פנימיות, סיכום חקירה ותכתובות פנימיות במשרד המשפטים. המדינה ציטטה בתגובה אסמכתאות שונות בענין חסיון של מסמכים פנימיים וביקשה "לדחות את בקשת הנאשמים לעיין במסמכים הנוגעים להחלטה בדבר אי העמדתו לדין של [שמיר] ככל שמדובר במסמכים שהינם בגדר תרשומות פנימיות של הפרקליטות, חוות דעת פנימיות ועיבוד חומר חקירה" (עמ' 3 לתגובה).

8.לאחר הגשת תגובת המאשימה ולפני שניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשה הוגש מטעם המשיבים ביום 16.7.00 מסמך נוסף לבית המשפט שכותרתו היתה: "בקשה למתן החלטה" (נספח א לתגובה מטעם המשיבים).

" בקשה למתן החלטה

בית המשפט הנכבד מתבקש ליתן החלטה בבקשת הנאשמים לעיון בחומר חקירה ולפירוט עמדת המאשימה בעניין אי העמדתו לדין של מר מאיר שמיר (בש"פ 1230/00) הן באשר לשימוע שנערך למר מאיר שמיר בעניינם של הפרשיות נשוא האישומים בתיק זה והן באשר להחלטה בעניין קרן המגן (שם חזרה בה המאשימה מכוונתה להגיש כתב אישום, כפי טענתה, בשל אי התאמת העבירות על פי 'חוק הפיקוח' לניהול הליך פלילי)".

ההדגשה בגוף הציטוט איננה מופיעה בבקשה. הנאשמים, הטוענים שהמסגרת הדיונית איננה סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי מדגישים דווקא את המילים "ולפירוט עמדת המאשימה...".

9.ביום 14.9.00 נתן בית המשפט המחוזי (כב' השופט גינת) את החלטתו הראשונה בבקשה המקורית (להלן - ההחלטה המקורית ) לענייננו נוגעים סעיפים 6-8 להחלטה וגם כאן אביא דברים כלשונם:

"6. אין למעשה, מחלוקת בין הצדדים כי עניינו על עד התביעה מאיר שמיר קרוב לעניינם של הנאשמים. המאשימה אף אינה חולקת על כך, כי הנאשמים רשאים לעיין בתיעוד המתייחס להחלטה בדבר אי הגשת כתב אישום נגד העד שמיר, אך היא מבקשת שלא לכלול במסמכים אלה את מה שמכונה על ידיה "תכתובות פנימיות וחוות דעת פנימיות". עמדה זו של התביעה דומה לזו שהוצגה לי בשלב מקדמי של המשפט בקשר לעיון בתרשומת פנימית של נציגי המפקח על הביטוח, ראו החלטתי מיום 2.11.98.

7.אחרי שעיינתי בטענות הצדדים בכתב בהקשר זה, נראה לי כי עמדת הסניגורים בדין יסודה. משעה שהשיקולים באשר להגשת כתב אישום בעניינו של עד התביעה הנ"ל רלוונטים לענייננו, הרי ברורה זכותם של הנאשמים לעיין בתיעוד שיש בו כדי ללמד על דרך קבלת ההחלטות בעניינו של העד השמיר.

8.אני נעתר לבקשה ומורה למאשימה למסור לעיון הנאשמים כל חומר הנוגע להחלטה שלא להגיש כנגד מאיר שמיר כתב אישום בגין העבירות נשוא כתב האישום שבפני ולשיקולים שהביאו לקבלת החלטה זו. אם יש בפני המאשימה טענת חסיון לגבי מסמך ספציפי זה או אחר, כי אז ניתנת לה רשות לעתור לבית המשפט בתוך 10 ימים (ממועד ההמצאה), תוך צירופו של המסמך שבמחלוקת לעיון בית המשפט בלבד".

10.שוב נעשה אתנחתא קצרה בתיאור שלל הבקשות והתגובות. ההחלטה נשוא הערר אמורה להיות, כפי שנראה, הבאת נימוקי בית המשפט להחלטה המקורית. זאת ותו לאו. לא כך ארע בפועל. ההחלטה המקורית מיום 14.9.00 נומקה רק ב23.7.01-, בהחלטה נשוא הערר; הנמקתה - כך נרמוז כבר עתה ועוד נפרט - חורגת מהמסגרת הדיונית שהיא בקשה לעיון בחומר חקירה. בסיומה של ההחלטה מיום 23.7.01 (שאת פרטיה עוד אביא) נקבע:

"למניעת ספק, אני מציין, כי אני רואה את בקשת הסניגורים [הכוונה לבקשה המקורית - מ.נ.] לא רק כבקשה לעיון בחומר חקירה, בה מוסמך בית המשפט השומע את ההליך הפלילי לדון, אלא גם כבקשה שהיא חלק מעתירה לביקורת שיפוטית על החלטת התביעה הכללית, שבה מוסמך בית המשפט המחוזי לדון מכוח סמכותו הכללית לדון בעתירות כנגד החלטות המינהל , ראו: יצחק זמיר, "השפיטה בעניינים מינהליים" (ירושלים 1975) עמ' 78-79: אינני רואה כל חשיבות בשאלה אם מוגשת עתירה נפרדת בהקשר זה או אם הענין מובא במסגרת הליך הנמצא כבר בפני בית המשפט".

11.והקורא, שכבר למד לדעת מה הונח בפני בית המשפט עומד ותוהה: היכן הבקשה מבית המשפט לדון ב"עתירה לביקורת שיפוטית על החלטת התביעה הכללית"? כך תהיתי למקרא כתב הערר, ועל כן הוריתי לצדדים, לאחר עיון בערר, לצרף כל מסמך רלבנטי (החלטה מיום 1.8.01) גם לאחר שנערמו על שולחני עוד ועוד מסמכים לפני הדיון בבקשה בעל פה וגם לאחריו, נשארה התמיהה בעינה.

12.המדינה הגישה לבית המשפט, ב24.9.00-, בקשת הבהרה (נספח ה' לערר שבפני); (על תאריך הבקשה אני למדה ממסמך אחר "בקשה להורות למאשימה למסור לעיון הנאשמים" (נספח ו' לערר שבפני)). בבקשת ההבהרה התבקש בית המשפט להבהיר אם החלטתו חלה גם על מסמכים הנוגעים להחלטה שלא להעמיד את מר שמיר לדין במסגרת "פרשת קרן המגן". בית המשפט התבקש גם להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד לאחר קבלת החלטת ההבהרה. עוד ציינה המדינה כי עמדתה היתה ועודנה (שלא כאמור בהחלטה) כי המסמכים הפנימיים הנוגעים להחלטת הפרקליטות להימנע מלדון אדם זה או אחר אינם בגדר 'חומר חקירה'.

13.המשיבים הגישו ביום 25.9.00 תשובה לבקשת ההבהרה בענין מסמכי מר מאיר שמיר (נספח ב' להשלמת תגובת המשיבים). בסייפא לתשובה זו ציינו המשיבים:

"למעלה מן הצורך יובהר כי מסמכים אלו רלבנטיים ביותר, הן לבחינת מהימנותו של מר מאיר שמיר, הן לבחינת מעמדה על עדותו (כעד מדינה אשר קיבל טובות הנאה) והן לבחינת שיקוליה של התביעה בעניין עבירות זהות או דומות בתכלית לעבירות נשוא כתב האישום ".

ודוק: ההחלטה המקורית כבר ניתנה. תגובה לבקשת ההבהרה איננה בגדר בקשה חדשה ונפרדת. בקשת ההבהרה עסקה רק בשאלה לאיזו פרשה מתייחסת ההחלטה. המלים שהודגשו בציטוט אינן יכולות להוות בקשה חדשה. הרי ההחלטה כבר ניתנה.

14.

ככל הנראה ב26.9.00- הבהיר בית המשפט במסגרת דיון בע"פ כי החלטתו המקורית חלה גם על החלטה לא להגיש כתב אישום בפרשת "קרן המגן". על כך ניתן ללמוד מ"הבקשה להורות למאשימה למסור לעיון הנאשמים כל חומר הנוגע להחלטה שלא להגיש כתב אישום כנגד מאיר שמיר" (נספח ו' לערר). פרוטוקול הדיון מיום 26.9.00- לא הוגש.

15.במהלך הדיון שהתקיים ביום 24.10.00 הודיע בית משפט קמא כי הוא עתיד לנמק את ההחלטה המקורית:

"שופט: בענין הזה אני החלטתי שאני אתן לסנגוריה מה שהיא רוצה.

עו"ד אלף: אנחנו בזמנו בקשנו.

שופט: כן, כן, גם בזה אני אתן החלטה מנומקת בנפרד . אבל לאור הנימוקים שנתתי, זה בעצם אותם נימוקים". ( ההדגשה אינה במקור - מ.נ.).

(עמ' 9345 לפרוטוקול הדיון מיום 24.10.00 נספח א' לתגובה המשלימה מטעם העוררת)

כפי שנראה, נימוקי ההחלטה ניתנו רק ביום 23.7.01 - בהחלטה נשוא הערר.

16.ב"כ המדינה כתבו לב"כ הנאשמים מכתב מיום 30.11.00 שזה לשונו: (נספח ג' לעיקרי התגובה שהוגשו מטעם המשיבים):

"הנדון: החלטת בית המשפט בב"ש 1230/00 מיום 14.9.00 לגבי מסמכים הנוגעים להחלטה שלא להעמיד את מאיר שמיר לדין.

1.כזכור, עיקר החלטת בית המשפט בעניין שבנדון אשר ניתנה ביום 14.9.00 היתה כי ביהמ"ש: 'מורה למאשימה למסור לעיון המשיבים כל חומר הנוגע להחלטה שלא להגיש כנגד מאיר שמיר כתב אישום בגין העבירות נשוא כתב האישום שבפניי ולשיקולים שהביאו לקבלת החלטה זו...'. (ההדגשה אינה במקור - מ.נ.).

2.כפי שכבר הודענו לכם בזמנו, בעל פה, אין בפרקליטות המדינה חומר כתוב הנוגע להחלטה שלא להגיש כנגד מאיר שמיר כתב אישום בגין העבירות נשוא כתב האישום שבפני כבוד השופט גינת. זאת, למעט מכתב בעניין הנ"ל שהופנה למר מאיר שמיר.

רצ"ב העתק המכתב האמור.

רשמנו לפנינו בתודה את הסכמתכם לעיכוב ביצוע העברת המסמכים הפנימיים הנוגעים להחלטה שלא להעמיד את מאיר שמיר לדין במסגרת "פרשת קרן המגן" עד לקבלת החלטתו המנומקת של בית המשפט בעניין זה".

כך אירע, שבינתיים החלטת בית המשפט למסור את המסמכים לא בוצעה הלכה למעשה, על פי הסכמת הצדדים להמתין להחלטה המנומקת. לימים, במסגרת הערר, הורתי, בהסכמה, על עיכוב ביצוע.

17.המשיבים הגישו במועד שאינו ידוע לי "בקשה להורות למאשימה למסור לעיון הנאשמים כל חומר הקשור להחלטה שלא להגיש כתב אישום כנגד מאיר שמיר" (נספח ו' לכתב הערר). בתגובתם ציינו שבמהלך הדיון הבהיר בית המשפט כי החלטתו חלה גם על פרשת "קרן המגן". המשיבים ציינו כי המאשימה הודיעה להם שהיא ממתינה להחלטה "מנומקת" ביחס להחלטת ההבהרה. עוד ציינו כי הם הסכימו בשעתו, לפנים משורת הדין, שלא לדרוש את העברת המסמכים לאלתר ולהמתין להגשת ערר בידי המאשימה אלא שהערר לא הוגש בטענה שטרם נתקבלה "החלטה מנומקת" ביחס לבקשת ההבהרה. ציינתי כי המועד בו הוגשה הבקשה הנזכרת אינו ידוע. חותמת בית המשפט בצילום המסמך שהוגש לי אינה קריאה. בגוף הבקשה צויין כי החלטה מיום 14.9.00 ניתנה לפני כ5- חודשים. על כן מניחה אני שבקשה זו הוגשה, בערך ובקירוב, בפברואר 2001. לתאריך המדויק אין חשיבות.

18.ביום 16.5.01, הגישו המשיבים לבית המשפט מסמך שכותרתו: "הודעת הבהרה בנוגע לבקשה להורות למאשימה למסור לעיון הנאשמים כל חומר הנוגע להחלטה שלא להגיש כתב אישום כנגד מאיר שמיר". (התאריך נלקח מסעיף 16(ד) להשלמת תגובת המשיבים לערר).

"למען הסר ספק, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות למאשימה למסור לידי הנאשמים גם מסמכים דוגמת המסמך המצורף בזה כנספח א', אשר נמצא באחד מן התיקים, אשר הועברו לבאי כוח הנאשמים על ידי המאשימה".

(נספח ג' להשלמת תגובת המשיבים לערר)

נספח א' האמור הוא, לטענת ב"כ העוררת, סיכום פנימי שנערך על ידי מתמחה בפרקליטות, עוד טרם נפתחה החקירה בתיק זה, שהשתרבב כנראה לתיקי החקירה.

19.ביום 17.5.01 התקיים דיון בעל פה. בתגובה להגשת "נספח א מיום 16.5.01" טענה העוררת במהלך הדיון כי "הודעת הבהרה" זו לא היתה אלא נסיון של המשיבים להגיש לעיונו של בית משפט קמא, מבלי לתת לעוררת הזדמנות לתגובה, מסמך פנימי בלתי קביל בעליל בנסיון להשפיע שלא כדין על בית המשפט. על עניינו של מסמך זה אין לי צורך להתעכב. מה שחשוב לענייננו הוא שבמסגרת ויכוח שהתנהל בין הצדדים באולם בית המשפט בעקבות נסיונה של ההגנה להגיש לבית המשפט את המסמך הפנימי האמור, הודיע בית המשפט קמא לצדדים כי החלטתו בבקשת הסניגורים (הבקשה המקורית) ניתנה לאו דווקא לפי סעיף 74.

"השופט: או.קי; ההחלטה שלי בענין מאיר שמיר היתה בדיוק מה שהסניגורים ביקשו ממני, להעביר לו את כל התיעוד, בלי יוצא מן הכלל, שנוגע לשיקולים ולהחלטה שלא להעמיד לדין, נקודה. זה מה שאני החלטתי, בצדק או לא בצדק, וזו החלטה שהיא בכלל לא במסגרת ס' 74ב' לחוק סדר הדין הפלילי, זהו.

[...] אז לכן אני אומר, גם כתבתי את זה, גם אמרתי את זה בפעם שעברה, גם אני אומר את זה עכשיו, ההחלטה שלי היא בכלל לא במסגרת סעיף 74, לא רק חומר חקירה .

[...]

אם ההליך הוא לפי 74 אז במפורש, שני הצדדים, כולל הפרקליטות, הסכימו שההליך יהיה בפני והבקשה של הסניגורים היתה אז מאוד רחבה ולפי הבקשה הזאת אני החלטתי, אם מה שאני חושב שהבקשה היא מעבר ל74-, ובכלל לא מתייחסת ל74-, אזי בוודאי שאני יכול לדון בעניין, אבל, על כל פנים סוף - גמרנו את הסמינריון".

(עמ' 18342-18344 לפרוטוקול מיום 17.5.01 - נספח ה' להשלמת התגובה מטעם המשיבים).

20.על פי החומר שבפני זוהי הפעם הראשונה בה השמיע כב' השופט גינת כי הבקשה המקורית, או, למיצער, החלטתו המקורית מיום 14.9.00, היא "בכלל לא במסגרת סעיף 74", או למיצער, "לא רק חומר חקירה". כבר כאן אומר כי אין לקבל את טענת המשיבים לפיה במסגרת דיון זה הועלו טיעונים בעל פה בהם נדונו השיקולים "המנהליים" או כי "ניתנה למאשימה היכולת להשיב לטיעונים המנהליים" (כטענת המשיבים בסעיף 18ו להשלמת התגובה). זאת, במיוחד נוכח דברי בית המשפט במהלך הדיון בהם הוא שב ומזכיר כי ההחלטה בענין זה כבר ניתנה: (עמ' 18344 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.01), ונוכח העובדה שההחלטה נשוא הערר הינה הנמקה של ההחלטה מיום 14.9.00, ולא

החלטה נוספת.

21.אחר דברים אלה ניתנה ביום 23.7.01 ההחלטה נשוא הודעת הערר. במסגרת החלטה זו ציין בית משפט כי "כדי לאפשר לצדדים להיערך כיאות, הודעתי את החלק האופרטיבי של ההחלטה הנוכחית לצדדים כבר לפני מספר חודשים". על ההחלטה נשוא הערר אעמוד מיד ביתר הרחבה.

22.הדיון בערר שלפני נשמע בעל-פה ביום 7.8.01. בהחלטה שניתנה בסיומה של אותה ישיבה, וכשכבר היה ברור לחלוטין (וסוף מעשה מעיד על תחילתו) שלא מונחים בפני כל המסמכים הרלבנטיים, אפשרתי לצדדים להגיש השלמות בכתב לרבות מסמכים חסרים.

23.בעוד הערר תלוי ועומד, נתן בית המשפט המחוזי ביום 12.8.01, בהעדר הצדדים, החלטה יוצאת דופן. בהחלטתו ציין כי הוא מבקש להשלים את סעיף 15 להחלטה נשוא הערר על ידי הפנייה לאסמכתא אנגלית מסוימת משנת 1999 בה, על פי האמור בהחלטה "הכיר בית הלורדים במפורש באפשרות של ביקורת שיפוטית לגבי החלטות של הממונה על התביעה הן בקשר להחלטה בדבר הגשת כתב אישום והן בגין החלטה שלא לתבוע בהליך פלילי". (החלטה צורפה כנספח ו' להשלמת תגובת המשיבים לערר). העוררת חולקת על פרשנותו של פסק הדין. מטעמים שעוד יובהרו - אין לי צורך להיכנס לענין זה.

ההחלטה נשוא הערר

24.כזכור, ההחלטה נשוא הערר מיום 23.7.01 הינה, או לפחות אמורה להיות, הנמקה של ההחלטה המקורית מיום 14.9.00. בהחלטה זו, מנמק בית המשפט מדוע ראה להיעתר לבקשת הסניגורים למסור להם את כל המסמכים הנוגעים לאי-העמדתו לדין של העד מאיר שמיר, לרבות תכתובות פנימיות וחוות-דעת פנימיות. בית המשפט מבהיר כי אין הוא אומר שהיה פגם כלשהו בהחלטת הפרקליטות שלא להעמיד לדין את העד האמור, אלא, כלשונו:

"ההחלטה הנוכחית באה רק כדי לאפשר לסניגורים לעיין בתיעוד שבידי הפרקליטות וזאת כדי שיוכלו להחליט אם יש מקום לביקורת שיפוטית לגבי ההחלטות האמורות של הפרקליטות. החלטה בדבר העמדה לדין נתונה לביקורת שיפוטית ככל החלטה אחרת. יש לאפשר לבעל דין המעוניין בדבר, וללא ספק הנאשמים בפניי הם כאלה, להעמיד לביקורת שיפוטית החלטה מעין זו של התביעה כצעד ראשון

(ההדגשה במקור - מ.נ.) . בהקשר זה מן הראוי לאפשר עיון במסמכים.

ב"כ המדינה לא טענו לחוסר רלוונטיות של התיעוד הקשור בחקירותיו השונות של העד שמיר, אלא הסתייגותם היחידה, שלא נתמכה באסמכתא כלשהי, התייחסה כאמור לכך שמדובר ב'תכתובות פנימיות'. אינני סבור שיש במתן הכותרת האמורה כדי למנוע, במקרה מתאים, מתן הוראה לעיון בתיעוד. מטבע הדברים, כאשר מדובר בבחינת החלטה להעמיד או לא להעמיד את פלוני לדין, הרי התיעוד הנוגע בדבר הוא, בעיקרו של דבר, לצד חומר החקירה שנאסף על ידי הרשויות, גם חוות דעת 'פנימיות' המסבירות את ההכרעה, שהתקבלה בסופו של דבר". (ע' 6 להחלטה).

25.אחר הדברים האלה, עומד בית המשפט בהרחבה רבה על עקרון השוויון כאחד מעקרונות היסוד של השיטה המשפטית הישראלית ועל חובתה של כל רשות מינהלית להפעיל את שיקול דעתה תוך יישומו של עקרון השוויון. החלטתו של היועץ המשפטי אם להעמיד לדין חשוד אם לאו - כך מוסבר בהרחבה - היא החלטה הכפופה לעקרון השוויון. בענייננו, כך מסביר בית המשפט:

"טרם הגענו לשלב של ביקורת שיפוטית על ההחלטה שלא להעמיד לדין את עד התביעה מאיר שמיר. בשלב הנוכחי נדרש עיון בתיעוד ששימש בסיס להחלטות התביעה. ללא עיון בתיעוד זה, לא ניתן לקבל החלטה באשר לטיב החלטת הממונה על התביעה. ההלכה מכירה בזכות הביקורת השיפוטית על החלטות מהסוג הנדון ונגזרת מכך גם הזכות לעיון במסמכים הרלבנטים לאותה החלטה.

השיקולים דלעיל מביאים למסקנה, כי הסניגורים זכאים לעיין בתיעוד בהתאם לעתירתם, במלוא היקפה, וזאת בין אם מדובר בחומר החקירה ובין אם מדובר בחומר הרלבנטי לענין שיקולי הפרקליטות בדבר אי העמדתו לדין של מאיר שמיר, לגבי כל (ההדגשה במקור - מ.נ.). הנושאים לגביהם נחקר הן במשטרה והן ברשות לניירות ערך".

(עמ' 9 להחלטה).

26.עוד מזכיר בית המשפט כי בעת שהזכירו לו באי-כוח הצדדים את הצורך במתן החלטה מנומקת בכתב, טענו באי-כוח המדינה בעל-פה כי ספק בעיניהם אם יש מקום להבאת בקשת הסניגוריה בפניו כשופט השומע את המשפט הפלילי או בפני בית המשפט המחוזי בכלל. לענין זה מדגיש בית המשפט כי היתה ההסכמה של שני הצדדים שהבקשה תובא בפניו ללא הסתייגות של המדינה, ועל כן איחרה המדינה בהבאת טענה זו. בפרוטוקול הדיון מיום 17.5.01, כאשר העיר בית המשפט שאם לא יינתן כל החומר אי אפשר לבחון את השיקולים של הפרקליטות אם להעמיד לדין אם לאו, הזכירה עו"ד אלף, באת-כוח המדינה, כי ישנם הליכים אחרים ובהם בית המשפט הגבוה לצדק. על כך העיר השופט גינת כי "מה שאפשר לעשות בבג"צ אפשר לעשות פה". עוד העיר בית המשפט, והדברים כבר הוזכרו, שהבקשה המקורית איננה בגדר סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]-התשמ"ב1982-.

27.בית המשפט מסיים את החלטתו, והדברים כבר צוטטו:

"למניעת ספק, אני מציין, כי אני רואה את בקשת הסניגורים לא רק כבקשה לעיון בחומר חקירה, בה מסומך בית משפט השומע את ההליך הפלילי לדון, אלא גם כבקשה שהיא חלק מעתירה לביקורת שיפוטית על החלטת התביעה הכללית, שבה מוסמך בית המשפט המחוזי לדון מכוח סמכותו הכללית לדון בעתירות כנגד החלטות המינהל, ראו: יצחק זמיר 'השפיטה בעניינים מינהליים' (ירושלים 1975) עמ' 78-89. אינני רואה כל חשיבות לשאלה אם מוגשת עתירה נפרדת בהקשר זה או אם הענין מובא במסגרת הליך הנמצא כבר בפני בית המשפט".

(עמ' 10 להחלטה).

28.נחזור ונזכיר כאן את החלטתו המשלימה של בית המשפט מיום 12.8.01, בה הפנה לפסק דין אנגלי מ1999- לגבי אפשרות הביקורת השיפוטית לכל החלטות הממונה על התביעה, הן בקשר להחלטה בדבר הגשת כתב אישום והן בגין החלטה שלא לתבוע בהליך פלילי.

אם נתמצת את ההחלטה נשוא הערר, כשהיא נקראת יחד עם ההחלטה המשלימה, התיזה הכללית היא זו: לבית המשפט היושב לדין בעניינם של נאשמים יש סמכות ביקורת שיפוטית על החלטה שלא להעמיד לדין עדים או מעורבים אחרים בפרשה. כדי לאפשר לבית המשפט, אם יתבקש לכך, להפעיל את הביקורת השיפוטית האמורה, וכדי לאפשר לו לבחון אם נהגה המאשימה בשוויון, יש לאפשר לנאשמים לעיין בכל התרשומות שבידי הפרקליטות בענין אי העמדתו לדין של עד לרבות תרשומות פנימיות. זאת - כצעד ראשון לקראת האפשרות של העמדת ההחלטה שלא להעמיד לדין את העד לביקורת שיפוטית. ביקורת שיפוטית כזו יכולה להתקיים בפני בית המשפט הדן בפלילים (או, למיצער, בית המשפט המחוזי הדן בפלילים) והכל מכוח "סמכותו הכללית" של בית המשפט המחוזי לדון בעתירות כנגד החלטות המינהל.

ציטטתי מדברי הערכאה הראשונה כלשונם, כדי שידברו בעד עצמם. עם זאת, נראה לי כי התיזה הכללית היא זו שהובאה כאן. ההחלטה המשלימה - תומכת בכך.

דיון

29.אומר כבר בפתח הדברים: גזרתי על עצמי בהחלטה זו שלא להביע דעה, לא לחיוב, ולא לשלילה, על כל מה שאינו צריך לענין. לא אביע דעתי על התיזה הכללית העולה מדברי הערכאה הראשונה לפיה לבית המשפט המחוזי סמכות ביקורת שיפוטית על העמדה לדין כדי להגשים את עקרון השוויון; עוד לא אביע דעה בשאלה - בהנחה שקיימת סמכות כזו - האם ניתן להפעילה במסגרת הליך אזרחי-מינהלי או שמא גם אגב הליך פלילי; לא אביע דעה גם בשאלה אם ניתן לתקוף החלטה המורה על העברת תרשומות פנימיות כחלק "מסמכותו הכללית" של בית המשפט המחוזי בפני בית המשפט הגבוה לצדק (לו ניתנה החלטה כזו בהליך נכון). בחינתה של שאלה זו לא מן הראוי שתיערך על ידי דן יחיד הדן בערר לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. דיה לצרה או לשמחה (הכל על פי השקפת הצד המעונין) לשעתה. אין אני משלה את עצמי כי ביטול החלטתה של הערכאה הראשונה, הכל כפי שינומק להלן, הוא סוף פסוק. ניתן בהחלט לצפות מהלכים אפשריים של הצדדים לאחר החלטתי זו. ואולם, גזרתי על עצמי שלא להיגרר לאמרות אגב. נראה לי, כפי שאפרט מיד, כי ההליך האחד והיחיד שהיה בפני הערכאה הראשונה, הוא בקשה בגדרי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי , לעיין בחומר החקירה. דעתי היא כי בגדרי בקשה זו, הפליגה הערכאה הראשונה למרחקים. אין בכוונתי להפליג בעקבותיה.

ההליך – הליך לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב - 1982

30.צר לי, אך נראה לי כי הערכאה הראשונה חרגה ממסגרת הדיון שהיה בפניה. הבקשה המקורית, מכוחה ניתן הצו הגורף למסור לנאשמים תרשומות פנימיות בענין השיקולים שלא להעמיד לדין את שמיר, היתה בקשה כאמור בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. זאת ותו לא. לתיזה הכללית של בית המשפט, עליה עמדתי לעיל בהרחבה, תוך הבאת מובאות מההחלטה נשוא הערר, אין זכר בבקשה המקורית. ציטטתי לעיל את הבקשה המקורית במלואה.

הבקשה המקורית איננה מזכירה מפורשות את סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, אולם נוקטת היא בטרמינולוגיה של סעיף זה. כותרת הבקשה היא "עיון בחומר...". סעיף 74(א) קובע את זכותם של נאשם ושל סניגורו "לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה...". גם סעיף 75, העוסק בדרכי העיון וההעתקה, משתמש במילים "עיון בחומר החקירה". המילה "חומר" איננה, לטעמי, ביטוי מוצלח, ואולם ביטוי זה השתרש בשפת המשפט עד שאין להיפרד ממנו עוד. המטען האסוציאטיבי של ניסוחה של הבקשה המקורית הוא מתחום סעיף 74 האמור.

זאת ועוד: בתגובתה של המדינה לבקשה המקורית, מתייחסת המדינה באריכות לסעיף 74. לא מצאתי שבאי כוח הנאשמים טרחו להעמיד את התביעה או את בית המשפט, בשלב התגובה, על "טעותה" של התביעה ועל כך שאין המדובר בבקשה לפי סעיף 74 אלא בבקשה להפעלת הביקורת השיפוטית על החלטה שלא להעמיד לדין. הם לא טרחו לעשות כן, ולטעמי - לא בכדי. לא לכך היתה כוונתם בבקשה . היפוכו של דבר הוא הנכון: ב"בקשה למתן החלטה" מיום 16.2.01, אשר צוטטה לעיל (היא הבקשה בה "זרזו" הנאשמים את בית המשפט ליתן החלטה בבקשתם), ציינו באי כוח הנאשמים כי בית המשפט מתבקש ליתן החלטה "בבקשת הנאשמים לעיון בחומר החקירה

ולפירוט עמדת המאשימה בענין אי העמדתו לדין של מר מאיר שמיר ...". בדיעבד מדגישים באי כוח הנאשמים את הסיפא של הציטוט האמור. ואולם, מי שמבקש מבית המשפט ליצור תיזה לפיה זכאי הוא, במסגרת ההליך הפלילי, ובמסגרת עקרון השוויון, לבקש מבית המשפט לבחון את שיקולי המאשימה בעניינו, להבדיל משיקוליה בעניינו של אחר – חייב ליתן ביטוי הולם לכוונתו זו. אין בין הניסוח הלקוני, בו נתלים המשיבים בדיעבד, לבין התיזה הכללית נשוא ההחלטה, ולא כלום. יתרה מזו: בקשה כזו אינה יכולה להיות נחבאת בתוך בקשה שבית המשפט יזדרז במתן החלטה בבקשה קיימת .

31.המשיבים בתשובתם לערר מסבירים כי עניינם בחומר המבוקש מבוסס על כל אחד משלושת הנדבכים הבאים (עליהם הם עומדים בפירוט בכתובים).

1.דוקטרינת ההגנה מן הצדק - הפליה ושיקולים זרים.

2.היותו של מר שמיר (לטענתם) עד מדינה.

3.טענתם שהמאשימה נקטה איפה ואיפה בכך שבעניינו של שמיר התייעצה עם נציגי המפקח על הביטוח וכך נמנעה העמדתו לדין, ובעניינם של הנאשמים נמנעה מכך.

הקושי בכל הטענות הללו הוא שהן מועלות בערר

שלפני, אך לא מצאתי שהן הועלו בבקשה המקורית נשוא הדיון.

32.זאת ועוד: כבר עמדתי בהרחבה על כך שההחלטה נשוא הערר היא בגדר הנמקה של ההחלטה המקורית מיום 14.9.00. על כן, ההנמקה יכולה להיות מבוססת אך ורק על ההליך שקדם למתן ההחלטה ולא על חילופי תגובות או אמרות אלו ואחרות בפרוטוקול הדיון לאחר שניתנה ההחלטה המקורית.

33.גזרתי על עצמי, כאמור, שלא להביע דעה בהליך זה על התיזה הכללית של ההחלטה. הפגם המרכזי בדרך קבלת ההחלטה איננו נוגע לדקדוקי פרוצדורה. התיזה הכללית של ההחלטה - בין שנכונה היא ובין שאיננה נכונה לגופה - היא בודאי תיזה חדשנית. צריך היה לתת למאשימה את יומה בבית המשפט כדי לטעון כנגד תיזה זו. בבקשה המקורית לא נקרא בית המשפט לעשות שימוש במה שכונה לימים בהחלטה נשוא הערר "סמכותו הכללית [של בית המשפט המחוזי] לדון בעתירות כנגד החלטות המינהל במסגרת ההליך הפלילי". הוא לא נקרא גם לעשות צעד מקדמי

של מתן זכות עיון, כדי לשקול אם יש מקום לביקורת שיפוטית כזו. אם היתה כוונה כזו, היה צורך לציינה בבקשה, שלא בדרך של פשט ורמז, אלא במילים ברורות ומפורשות. ציינתי, ש"אם היתה כוונה כזו". אולם, לדעתי, ומתוך עיון בבקשה המקורית, זו כלל לא היתה הכוונה. מעמידה אני את באי כוח המשיבים בחזקתם שיודעים הם לנסח כדבעי את כוונותיהם. בדיעבד מגינים באי כוח המשיבים על ההחלטה, אשר לא רק הקנתה להם את מבוקשם (התרשומות הפנימיות), אלא אף פתחה להם פתח רחב להעלות, במסגרת כתב האישום התלוי ועומד נגדם , טענת הפליה (בינם לבין מר שמיר). מתן החלטה המורה לעוררת למסור תרשומות פנימיות בשל נימוקים שלא עלו לדיון כלל, פוגע בזכותה הבסיסית של המדינה להשמיע טענות. השאלה איננה מה יכלו הנאשמים לבקש; השאלה היא מה ביקשו בפועל.

34.דעתי היא, כי המסגרת הדיונית האחת והיחידה בה התנהל הדיון, או לפחות צריך היה להתנהל, הינה המסגרת של עיון בחומר החקירה, כאמור בסעיף 74 הנזכר. בהקשר זה, בוודאי שאיננה נכונה ביקורתו של בית המשפט המחוזי בהחלטה נשוא הערר, לפיה ההסתייגות היחידה של באי כוח המאשימה, "שלא נתמכה באסמכתא כלשהי", התייחסה לכך שמדובר בתרשומות פנימיות. בהקשר של עיון בחומר החקירה, שהוא ההקשר היחיד שעמד על הפרק, הביאה גם הביאה המאשימה אסמכתאות בתגובתה לבקשה המקורית. היא איזכרה את בש"פ 7008/97 מ"י נ' הורוביץ , פ"ד נא(5) 224; בג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה , פ"ד נא(3) 1. מ"ח 614/95 עזריה נ' מ"י ,

פ"ד נא(2) 334; עוד ראו והשוו להחלטתה של כב' השופטת דורנר בבש"פ 4285/97 אופנהיים נ' מ"י (לא פורסם) – פסקה 4 להחלטה ; החלטתה של כב' השופטת ביניש בבש"פ 5425/01 אל חאק נ' מ"י (טרם פורסם), ע' 6 להחלטה.

35.על החלטה בגדרי סעיף 74 - קיימת זכות ערר בפני דן יחיד. במסגרת היחידה שעמדה לדיון, לא היה מקום, במסגרת הכללים המקובלים, להורות על מסירת תרשומות פנימיות למשיבים. לא מן המותר להעיר גם שבפסיקתו של בית משפט זה עלתה גם השאלה האם יש לחייב את המדינה להעביר מה שאיננו חומר חקירה לצורך העמדת תשתית עובדתית לטענת "הגנה מן הצדק": בש"פ 1372/96 דרעי נ' מ"י (לא פורסם). בענין זה נקבע כי לענין ה"הגנה מן הצדק" (ולענין נוסף שאין צורך לעמוד על פרטיו), די בהוכחת עצם קיומם של מפגשים של חוקר עם עיתונאי מסוים בלי שהנאשמים יקבלו לידיהם את המזכרים שרשם החוקר, ואין להתיר "מסעי ציד" שמא יימצא דבר שיסייע להגנה. בענייננו "חומר הגלם" (מסמכי החקירה בעניינו של שמיר) מצוי בידי הנאשמים. "חומר הגלם" בעניינם שלהם בודאי ברשותם, ויכולים הם ( אם יש לכך הצדקה במסגרת ההליך בעניינם ועל כך נמנעת אני כאמור לחוות דעה) לערוך השוואות כאוות נפשם.

36.עם כל זאת, והדברים ידועים, סמכותו של בית המשפט היא לבחון אם נכונה טענת המאשימה שהחומר שלא גולה להגנה הוא אכן חומר שזכאית היתה המאשימה שלא לגלותו. בדיון בעל פה, וגם בתשובתה הנוספת בכתב, הבהירה העוררת כי אין היא מתנגדת לעיון של בית משפט זה בתרשומות הפנימיות נשוא הערר. התנגדותה היא לכך שעיון כאמור, ככל שיש צורך בו, ייעשה על ידי השופט הדן בתיק העיקרי בהתאם לרציונל העולה מסעיף 74(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. אין אני סבורה כי יש מקום לכך שבית משפט זה יבדוק את החומר כערכאה ראשונה. שמורה, עם זאת, למשיבים האפשרות לבקש שעיון כזה (במכלול החומר ולא רק בחלקו) ייעשה במסגרת הערכאה הראשונה. (והשווה: בש"פ 1372/96 הנ"ל, פסקה 6 להחלטה). הכלל הוא (בש"פ 1372/96 הנ"ל, פסקה 2) שבבקשה מעין זו דן שופט אחר ולא השופט הדן בתיק. אין זה כלל בל יעבור. מלכתחילה, כפי שהעיר השופט גינת, אכן לא התנגדה המאשימה לכך שהוא ידון בבקשה המקורית. אולם בדיעבד, בנסיבותיו של ענין זה, ראוי בעיני לשמור על הכלל. על כן, פתוחה הדרך בפני המשיבים, אם ירצו בכך, לבקש ששופט אחר יעיין באותם מסמכים שלא גולו להם, ישמע את טענות הצדדים, ויחליט אם אכן ישנה הצדקה שלא לגלות כל מה שלא גולה להם. לפחות בענין אחד מתעוררת, על פני הדברים שאלה: חלק מהחומר שלא גולה נוגע למגעים עם באת-כוחו של שמיר, עו"ד דבורין. לכאורה - לא מדובר ב"תרשומות פנימיות". מסמכים אלה מצריכים דיון נפרד. יתכן וראוי לאפשר לעו"ד דבורין להשמיע טענותיה בענין, ואולי גם ללשכת עורכי הדין. אינני שוללת את האפשרות שבדיקה פרטנית תבחן, למשל, אם יש יסוד לטענה ששמיר הוא (כטענת המשיבים) עד מדינה. כל העניינים הפרטניים הללו, ואולי גם אחרים, אינם יכולים להתברר בירור ראשוני

במסגרת ערכאת הערעור.

37.בכפוף להערה זו, אני מקבלת את הערר. החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 14.9.00, כפי שנומקה בהחלטה נשוא הערר מיום 23.7.01 ובהחלטה הנוספת מיום 12.8.01, בכל הנוגע למסירת תרשומות פנימיות למשיבים – מבוטלת.