בש"פ 6050/00 צאלח שכאר נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בגין עבירה של רצח בכוונה תחילה. על פי הנטען בכתב האישום בין העורר לבין המנוח שרר סכסוך ממושך. ביום האירוע נשוא כתב האישום נסע העורר עם שניים אחרים ברכבו, כשהבחין לפתע במנוח. העורר עצר את רכבו ליד המנוח, יצא מן הרכב והשניים החלו להתקוטט; באותו זמן נותרו שני חבריו של העורר ברכב. על פי הנטען, בשלב מסוים של המריבה נטל העורר מן המכונית סכין מטבח שהחזיק בתא שבדלת המכונית, הסתער עימה על המנוח ודקר אותו מספר דקירות; לאחר שהמנוח התמוטט השליך עליו העורר אבן גדולה. לאחר האירוע, נסע העורר לצפון הארץ ומשם חצה את הגבול לירדן. אחת הדקירות, אשר גרמה לנזק חמור לליבו ולריאתו השמאלית של המנוח, היא זו, לפי הנטען בכתב האישום, שגרמה למות המנוח.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט קמא (השופטת ר' משל) קיבל את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתה פירטה השופטת קמא בהרחבה את מסכת הראיות, הקושרת בין העורר לבין המעשה; כמו-כן קבעה, כי אין במקרה זה אפשרות להסתפק בחלופת מעצר, שכן בנסיבות אלה לא מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות עליהן עמד בית משפט זה, אשר מצדיקות חלופת מעצר בעבירת הרצח. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בפניי טען בא-כוח העורר לכך שחומר החקירה בתיק אינו מבסס תשתית ראייתית לכאורית להרשעה. הוא טען שהחקירה היחידה אשר בה מודה העורר בכך שדקר את המנוח היא הודאה שלא הוקלטה, ולכן משקלה הראייתי קטן. כמו-כן, טען שאחד מעדי הראייה לאירוע סיפר בהודעתו, כי הדוקר יצא מהמושב האחורי, ואילו העורר הוא זה שנהג ברכב. הוא טען גם, כי אין תמיכה בבדיקה הפתולוגית לנטען בכתב האישום בדבר השלכת אבן על המנוח לאחר הדקירה. לבסוף ציין, כי נוכח העובדה שמדובר בדקירה אחת בלבד, אין ללמוד ממנה על כוונת קטילה, וכי לא נשללה טענתו של העורר שפעולת הדקירה היתה מעשה של הגנה עצמית.

לאחר שבחנתי את טענות בא-כוח העורר, את טיעוניו המפורטים של בא-כוח המשיבה ועיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. אשר לראיות לכאורה, הרי, כפי שציין בא-כוח המשיבה, בחומר החקירה מצויות שתי הודעות וכן שיחה שערך העורר עם מדובב, אשר בשלושתן קושר עצמו העורר עם הדקירה. כך למשל, בהודעתו השלישית במשטרה (הודעה אשר הוקלטה), הודעה מיום 13.6.2000, אומר העורר "אני דקרתי". גם בהודעתו השניה, זו שלא הוקלטה, הוא אומר דברים דומים. העובדה שההודעה לא הוקלטה לכל היותר פוגעת במשקלה של עדות זו, אך אינה פוגעת בקבילותה, ועל כן אף היא מצטרפת למכלול הראיות אשר יוצרות בסיס לכאורי להרשעה. אל שתי אלו מצטרפת גם שיחתו של העורר עם המדובב, אשר גם היא מכילה אמרות, שבהן לכאורה קושר העורר בינו לבין הדקירה, כך למשל מספר הוא למדובב, כי רב עם מישהו "והדקירה היתה דקירת מוות". אשר לתוצאות הבדיקה הפתולוגית - הרי שכל שנאמר במענה לשאלת סניגורו של העורר הוא, כי "בהעדר נתונים על טווח השלכת [ה]אבן ומשקלה לא ניתן לקבוע שהשפשוף בזרוע [ה]שמאלית והקרע באצבע כף [ה]יד [ה]ימנית נגרמו מפגיעת אבן". פרט להודעותיו של הנאשם חשוב להזכיר גם, כי על הצד הפנימי של הדלת הקדמית ברכבו של העורר, נמצאה טיפת דם, אשר זוהתה על פי בדיקת DNA באופן וודאי כטיפה מדמו של המנוח.

אשר לטענת ההגנה העצמית - ראשית, לכאורה, טענה זו אינה מתיישבת עם הדו"ח הפתולוגי, אשר מציין, כי הדקירות הנוספות המצויות בזרוע ובאמה השמאלית מתיישבות עם פצעי הגנה. שנית, משיחתו של העורר עם המדובב עולה, לכאורה, כי טענת ההגנה העצמית היא המצאה לצורך ההליך המשפטי. סיכומו של דבר - בתיק החקירה נמצאות הן ראיות ישירות והן ראיות נסיבתיות אשר קושרות לכאורה את העורר עם המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

משנמצא, כי מתקיימות ראיות לכאורה נגד העורר, ובהתחשב בעבירה בה מואשם העורר, קמה חזקת מסוכנות נגדו. בא-כוח העורר טען, כי חזקה זו נשללת בנסיבות העניין בשל גילו הצעיר של העורר, עברו הנקי והעובדה שחזר מירדן יום לאחר האירוע,וכי מכל מקום בשל נסיבות אלה ניתן להסתפק בחלופה למעצר. אשר על כן, ביקש בא-כוחו של העורר לשחרר אותו למעצר בית מלא, אצל קרובי משפחה הרחק ממקום מגוריו. טענה זו אינה מקובלת עליי. כבר נאמר בפסיקה לא פעם, כי רק בנסיבות יוצאות דופן יצליח נאשם ברצח לסתור את חזקת המסוכנות, שכן "אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה" (בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 523, 526). הנסיבות שבפניי הן רחוקות מאד מלהצדיק סטייה מעקרון זה: מקרה זה אינו דומה כלל לאותם מקרים מיוחדים בהם הורה בית משפט זה בעבר על שחרורו של נאשם בעבירת הרצח. על פי חומר הראיות הלכאורי, האירוע החל ללא כל פרובוקציה מצדו של המנוח; העורר הבחין בו בצד הכביש, עצר את המכונית והשניים החלו להתעמת. ואף אם תאמר, כפי שטען בא-כוח העורר, שאין תשתית להוכחת כוונת קטילה מצד העורר - הרי שהאופן בו בוצעה לכאורה הדקירה הקטלנית, מעיד על המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר.

נוכח כל הדברים האלה, דין הערר להדחות.