בש"פ 2646/97 סהראב עודה נ. מדינת ישראל

1.סיפור האירועים שברקע תיק זה הינו קשה במיוחד. כנגד העוררת, אחיה ובעלה הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ורצח בכוונה תחילה. על פי כתב האישום, לאחר נשואי העוררת התברר לבעלה כי היא אינה בתולה. משדרש הבעל מהעוררת לחשוף בפניו את זהות האדם עימו הייתה טרם נישואיה, באיימו כי אם תמאן יגרשנה, סיפרה לו העוררת כי אותו אדם הינו מחמוד אבו-עלי (להלן המנוח) בעל חנות תכשיטים בג'לג'וליה. היא סיפרה לו כי המנוח אנס אותה פעמים רבות כשהייתה בת כ12-, תוך שימוש באיומים ובמכות. מעשי האונס נמשכו תקופה ממושכת, עד שהעוררת החלה להתמרד כנגדם.

בעלה של העוררת פנה לאחיה וסיפר לו את שגילתה לו העוררת. על פי כתב האישום, לאחר מכן החליטו הבעל והאח בשיתופה של העוררת, לרצוח את המנוח. לביצוע תוכניתם נשלחה העוררת לפתות את המנוח להיפגש עימה במקום מבודד. העוררת הציעה למנוח להיפגש עימה בסמוך לישוב שדה חמד. השלושה הגיעו למקום המפגש והעוררת המתינה למנוח במקום גלוי לעין, בעוד שבעלה ואחיה מסתתרים בין השיחים והעצים במקום כשבידי האח אקדח פרבלום טעון. כשהגיע המנוח ברכבו לזירת האירועים הגיחו אחיה של העוררת ובעלה ממקום מחבואם, האחרון - שנטל קודם לכן את האקדח מידי אחי העוררת - ירה מספר כדורים לעבר כל חלקי גופו של המנוח. כתוצאה מן הירי נהרג המנוח במקום.

2.עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את הארכת מעצרם של שלושת הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. בעלה של העוררת הסכים למעצר, וכבוד השופט בייזר, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הורה על מעצרם של השלושה. על ההחלטה לעצור את העוררת הוגש הערר שבפני.

3.טענתו הראשונה של בא כוח העוררת הייתה כי אין ראיות לכאורה הקושרות את העוררת לעבירת הרצח. אמנם בהודעתה הראשונה במשטרה הודתה העוררת בהשתתפותה בתכנון הרצח - אולם בהודעתה השניה חזרה בה העוררת מדברים אלו. לטענת הסניגור הודעתה הראשונה אינה מתיישבת עם יתר הממצאים בתיק החקירה אשר מלמדים כי כל שידעה העוררת הוא ששותפיה מתכננים להכות את המנוח במקלות.

אומר כבר כעת, כי דין טענה זו להידחות. העוררת שימשה פיתיון בעזרתו הגיעו אחיה ובעלה אל המנוח. בגירסתה הראשונה בחקירה הודתה כי ידעה שבכוונתם לרצוח אותו. היא גם הודתה כי הייתה שותפה לתכנון מעשה הרצח. רק בגירסה מאוחרת יותר טענה העוררת כי לא היתה שותפה לכל פרטי התכנון, כי הופתעה משנשלף האקדח והתברר לה כי לא מדובר במכות, וכן סיפרה על הלחץ שלחצו עליה לשתף פעולה. בשלב זה של ההליכים, די בראיות אלו כדי להוות ראיות לכאורה ברמה הנדרשת להוכחת האישום. טענותיו של הסניגור כי הודעתה הראשונה של העוררת אינה משתלבת בכל פרט ופרט ביתר חומר החקירה שבתיק וכי יש להעדיף את גרסתה המאוחרת, יידונו על ידי בית המשפט שידון בתיק לגופו. אין בטענותיו של הסניגור דבר השומט את הבסיס מתחת לראיות התביעה ושולל מהן אף את כוחם כראיות לכאורה, כנדרש בשלב זה של ההליכים.

4.בא כוחה המלומד של העוררת הוסיף וטען כי גם אם יש כנגד העוררת די ראיות לכאורה הקושרות אותה לעבירת הרצח, הרי שיש לראות בה מסייעת לעבירה ולא עבריינית עיקרית. עוד טען, כי לא היתה שותפה מלאה בקשר, וכי בנסיבות הענין יש אפשרות שעומדת לעוררת טענה של כורח. מכל מקום, הוסיף וטען כי אין לעוצרה מאחורי סורג ובריח. לטענתו בנסיבות מקרה זה ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה שכן אין חשש כי העוררת תחזור על מעשיה בזמן שאחיה ובעלה עצורים, והיא נמצאת בחודש החמישי להריונה.

באת כוח המדינה התנגדה לשחרור העותרת בתנאים כחלופה למעצר. לטענתה מעורבותה של העוררת ברצח הינה מהותית ביותר ושחרורה בתנאים יצור הפליה בינה לבין שני הנאשמים האחרים בתיק.

5.סוגיית המעצר עד לתום ההליכים של נאשם בעבירת רצח נשלטה עד לאחרונה על ידי הוראת סעיף 21ב לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-. על פי סעיף זה, שכותרתו מעצר חובה, משהוגש כתב אישום בעבירה שדינה מאסר עולם חובה, יצווה בית המשפט על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים נגדו, אם נוכח שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בית המשפט לא רשאי היה לשקול חלופת מעצר לנאשם ברצח כאשר יש ראיות לכאורה לביסוס האשמה נגדו.

ביום 12.5.97 נכנס לתוקפו חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996-. בחוק זה אין עוד הוראה בדבר מעצר חובה. על פי החוק החדש משבוצעה עבירה חמורה, מאלה המנויות בסעיף 21(א)(1) (ג) ועבירה שדינה מאסר עולם היא כזאת, קמה חזקה כי קיימת עילה למעצר בשל החשש שהנאשם יסכן את שלום הציבור, אלא אם יוכיח הנאשם אחרת. משקמה העילה למעצר על בית המשפט לשקול בכל מקרה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה (כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק). על בית המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה למעצר אף כשיש נגד הנאשם ראיות לכאורה לביסוס האישום.

אכן, רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, שהיא החמורה שבעבירות. מטבע הדברים, אדם המסוגל לבצע רצח, מסוכן הוא לבטחון הציבור, וקשה ביותר להפריך חזקת מסוכנות זו. אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסאלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה - שיקיים את תנאי שחרורו. מקום בו לכאורה הנאשם רצח אדם - אין להניח כי צווי בית המשפט יהיה בהם להטיל עליו מורא. את הסיכון מפניו של הנאשם שפגע בערך הנעלה מכל הערכים - יש להטיל על הנאשם ולא על סביבתו. זאת ועוד, אדם הנאשם בעבירה שדינה מאסר עולם חובה, אף אינו נתון למוראו של עונש נוסף בגין עבירות שיבצע בעת היותו משוחרר בתנאים. משיודע הנאשם כי אם יורשע, דינו לכלות ימיו בין כתלי בית הסוהר - ספק רב אם יש דבר שירתיעו מלחזור על מעשיו כדי להימלט מן הדין או למען מטרה אחרת.

עם זאת, משקבע המחוקק כי גם בעבירות שדינן מאסר עולם חובה יש לבחון את הסיכון הנשקף מהנאשם, ואם ניתן הדבר יש לנסות להשיג את מטרת המעצר בחלופה - הרי שלימדנו כי גם לכלל זה יש חריגים. חריגים אלו - מעטים ונדירים ככל שיהיו - מחייבים אותנו לבחון בכל מקרה לגופו האם הנאשם בעניין בו אנו דנים אינו בא בגידרם. לא בלי לבטים הגעתי למסקנה כי בפני אחד מאותם מקרים חריגים ונדירים.

מחומר החקירה עולה לכאורה כי העוררת הייתה קורבן משחר ילדותה למעשי האונס שביצע בה המנוח. כמו אין די בסיבלה ממעשיו של המנוח, מצאה היא עצמה עומדת בפני נידוי חברתי וסיכון הן מבעלה והן מהוריה ומשפחתה שלה, בשל אותם מעשים שנעשו בה בהיותה ילדה. על פי הודעת בעלה במשטרה, העוררת סירבה לשתף פעולה עמו ורק לאחר שהוא לחץ עליה ואיים כי יגרשה היא

נעתרה והשתתפה בתכנון וביצוע המעשה. אחיה של העוררת מסר גם הוא בהודעתו כי העוררת סירבה להשתתף בתוכנית לפגוע במנוח אבל "היא היתה מוכרחה" בעקבות הלחץ שהוא ובעלה הפעילו עליה (ראו: פסקול 44/97 מיום 24.2.97). על פני הדברים ולצרכי שיקולי המעצר, אין לנתק את טיבו של הלחץ שהופעל על העוררת מהרקע החברתי והאישי בו היא הייתה נתונה; רקע המעמיד אותה מלכתחילה, כנראה על פני הדברים, במצב שאינו שווה למעמדם של שותפיה לעבירה, הן מבחינת התכנון והן מבחינת הביצוע של העבירה. לכך יש להוסיף כי העוררת נמצאת כעת בחודש החמישי להריונה וכי שני שותפיה אשר יזמו את ביצוע העבירה והיו האחד נושא הנשק והשני היורה, נתונים במעצר. בנסיבות חריגות ויוצאות דופן אלה הגעתי למסקנה כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופה מתאימה. אין בדברי אלה משום נקיטת עמדה כלשהי לגופו של תיק, אם עומדת לעוררת טענה להקלה כלשהי או אם נכללת היא בגדר הסייגים לאחריות הפלילית כמשמעותם בחוק העונשין, התשל"ז1977-. אולם במצבה הייחודי של העוררת יש כדי ללמד כי ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה. אני רואה להזכיר עוד כי העוררת נעצרה בחודש פברואר 1997 ומשפטה יחל רק בחודש אוקטובר. בנסיבות אלה תאפשר לה החלופה ללדת את ילדה מחוץ לכתלי בית המעצר.

אשר על כן אני מקבלת את הערר ומורה כי העוררת תשוחרר ממעצרה בתנאים הבאים:

1.העוררת תפקיד סכום של 100,000 ש"ח במזומן לקופת בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו ושתי ערבויות צד ג' להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו על סך של 200,000 ש"ח כל אחת. הערובות יופקדו לקיום תנאי החלופה הקבועים להלן ולהבטחת התייצבותה של העוררת למשפטה ולנשיאת עונשה;

2.העוררת תישאר במעצר בית מלא בבית הוריה;

3.ניתן בזה צו האוסר יציאתה של העוררת מן הארץ;

4.אם יש בידה דרכון תפקיד אותו העוררת במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.