בש"פ 7804/08 מדינת ישראל נ. עלאא עלי

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכה שנייה של מעצרם של המשיבים בתשעים ימים החל מיום 26.9.2008 או עד למתן פסק דין בתיק פ"ח 4054/07 בעניינם, בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם.

ביום 28.9.2007 הוגשו לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום מתוקן נגד המשיבים, המייחס להם עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין; עבירה של הובלה, החזקה ונשיאת נשק בלא רשות על פי דין, לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין; ועבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, כחלק מסכסוך משפחות ארוך בשנים בכפר עראמשה בין משפחת סוידאן לבין משפחות עלי ומזעל, נורה אחיו של המשיב 3. בתגובה, בבוקר יום 12.8.2007 הצטיידו המשיבים יחד עם בן דודם באקדחים וארבו לבני משפחת סוידאן באזור צומת גרנות. בשעה 06:30 לערך, בעוד המשיב 1 נוהג ברכב, פתחו המשיב 2 ובן דודם של המשיבים בירי ומרדף אחר מכונית בה נהג פארס סוידאן כאשר איתו ברכב שני בניו. המשיבים המשיכו לירות לעבר המכונית כאשר נעצרה בצד הדרך וכן כאשר עקפו אותה מקרוב באיטיות. זמן קצר לאחר הירי מת פארס סוידאן מפצעיו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם. ביום 18.10.2007 הורה בית המשפט קמא (כבוד השופט י' כהן ) על מעצרו של המשיב 3 עד תום ההליכים לאור קיומן של ראיות לכאורה על מעורבותו באירוע נשוא כתב האישום, ולאור המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו לאור חומרת המעשה, אשר ממנה גם קמה עילת מעצר כנגדו.

ביום 27.12.2007 הגיע בית המשפט למסקנה זהה לגבי המשיב 2 והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

על החלטה זו הגיש המשיב 2 ערר לבית משפט זה (בש"פ 511/08). ביום 21.1.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופטת ע' ארבל ) את עררו לאור המסוכנות החריפה העולה מן המעשה בו היה מעורב, אשר אין בחלופת מעצר בכדי להפיגה.

ביום 17.2.2008 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב 1 עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט קבע שקיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב 1 ושהמסוכנות הנשקפת מצד המבקש 1 מקימה כנגדו עילת מעצר עד תום ההליכים.

על החלטה זו הגיש המשיב 1 ערר (בש"פ 2805/08) לבית משפט זה, כאשר רוב טענותיו התרכזו בקיומן של ראיות לכאורה ובהחלטה שלא לשחררו למעצר בית. ביום 13.4.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופט י' דנציגר ) את הערר בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר אשר אם יוכחו במהלך המשפט, יש בכוחן להוכיח את אשמתו. עוד קבע בית המשפט כי אין בחלופת מעצר בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מצד העורר.

משעברו תשעה חודשים ומשפטם של המשיבים טרם נסתיים, פנתה המבקשת (בש"פ 5383/08) ביום 16.6.2008 לבית משפט זה בבקשה להארכת מעצרם בתשעים ימים.

ביום 26.6.2008 נענה בית משפט זה (כבוד השופטת ע' ארבל ) לבקשה והאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 28.6.2008. בית המשפט קבע שלנוכח חומרת העבירות והעונש הצפוי בגינם למבקשים, אם יורשעו, מעלות חשש מפני הימלטותם מן הדין. בנוסף, קיבל בית המשפט את טענת המשיבה על קיומו של חשש מפני שיבוש הליכי משפט מצד המבקשים. על אף הסבירות שמשפטם של המבקשים יארך עוד זמן לא מבוטל, בית המשפט ציין כי ביומנו של בית המשפט המחוזי

קבועים ימי דיונים רבים אשר יביאו להמשך התקדמות המשפט בקצב משביע רצון.

משחלפו תשעים ימים אלו, שבה ופנתה המבקשת לבית משפט זה בבקשה לשוב ולהאריך את מעצרם של המשיבים, היא הבקשה שלפניי.

בתחילה הוגשה בקשה זו גם בעניינו של בן דודם של המבקשים, אך לאחר שניתנה הסכמת בא כוחו, החלטתי על הארכת מעצרו בתשעים ימים, החל מיום 26.9.2008.

הבקשה סוקרת את מהלך הדיונים עד כה וממנה עולה כי עד למועד הגשת הבקשה ביום 10.9.2008 התקיימו 24 דיוני הוכחות. באת כוח המבקשת ציינה בפניי כי מאז הגשת הבקשה התקיימו עוד שני ימי דיונים.

נכון לעכשיו, קבועים ביומנו של בית המשפט המחוזי

16 ימי דיונים בתיק אשר יחלו לאחר החגים ויסתיימו בחודש דצמבר.

לטענת המבקשת, חומרת העבירות המיוחסות למשיבים, תוך כדי עשיית דין עצמי במחשבה תחילה, מצביעות על מסוכנות גבוהה הנשקפת מצד המשיבים. בנוסף, קיים במקרה זה חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט על ידי המשיבים, העולה הן מהתנהלותם במהלך החקירה; הן מכך שקיימות ראיות לתיאום גרסאות מצד עדים רבים, קרובי משפחתם של המשיבים; והן מהחשש לפגיעה פיזית באותם עדים אשר העידו כנגד המשיבים.

מנגד, מתנגדים באי כוח המשיבים לבקשה, בטענה כי התמשכות משפטם של המשיבים מצדיקה את שחרורם לחלופת מעצר שכן סיום המשפט לא נראה לעין כאשר פחות ממחצית מעדי התביעה כבר העידו. בנוסף, טוענים הם כי התמשכות המשפט היא תולדה של התנהלות המשיבה אשר טרם הציגה את העדים המרכזיים בפרשה. לבסוף, טוענים הם כין אין כל הוכחה בדבר סכנה לשיבוש הליכי משפט מצד המשיבים.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

אמנם הלכה ידועה היא, כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.3.2006); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.2006)). כפי שציין בית משפט זה בבש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002), חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחוק המעצרים, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר.

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם שומה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים, מפעם לפעם. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם, מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק ומאידך גיסא, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב ( ראו גם בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007) ).

במקרה שלפניי, שוכנעתי כי יש מקום להיעתר לבקשה ולהאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, וזאת לנוכח חומרתן היתרה של העבירות המיוחסות להם, מהם נשקפת מסוכנות רבה מצד המשיבים. בית משפט זה כבר עמד על כך כי:

"רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, שהיא החמורה שבעבירות. מטבע הדברים, אדם המסוגל לבצע רצח, מסוכן הוא לבטחון הציבור, וקשה ביותר להפריך חזקת מסוכנות זו. אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסאלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה - שיקיים את תנאי שחרורו. מקום בו לכאורה הנאשם רצח אדם - אין להניח כי צווי בית המשפט יהיה בהם להטיל עליו מורא. את הסיכון מפניו של הנאשם שפגע בערך הנעלה מכל הערכים - יש להטיל על הנאשם ולא על סביבתו. זאת ועוד, אדם הנאשם בעבירה שדינה מאסר עולם חובה, אף אינו נתון למוראו של עונש נוסף בגין עבירות שיבצע בעת היותו משוחרר בתנאים. משיודע הנאשם כי אם יורשע, דינו לכלות ימיו בין כתלי בית הסוהר - ספק רב אם יש דבר שירתיעו מלחזור על מעשיו כדי להימלט מן הדין או למען מטרה אחרת." (ראו בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (1) 523, 526 (1997)).

בענייננו, לא מצאתי כי ישנה אפשרות לשחרר את המבקשים לחלופת מעצר בשלב זה, לנוכח הסכנה הממשית לשלום הציבור הנשקפת מהם ולשיבוש הליכי משפט מצדם, זאת על אף חלוף הזמן מאז תחילת משפטם של המשיבים. מסקנה זו תקפה באופן שווה לעניין כלל המשיבים כאחד, אשר כנגד כולם קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר בגין המעשה נשוא כתב האישום.

כפי שצוין לעיל, אחד השיקולים שעל בית המשפט לשקול בעת שעומדת לפניו בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, הוא קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק. בעניינם של המשיבים, בית המשפט המחוזי עשה רבות למען ייעול וקידום ההליכים, עד כמה שהדבר תלוי בו, וקבע מספר רב של ימי דיונים לחודשים הקרובים, בקצב משביע רצון.

לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 26.9.2008 או עד למתן פסק דין בתיק פ"ח 4054/07 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם מבין המועדים.

אציין שעל המבקשת לעשות את כל המאמצים הדרושים על מנת שיישמעו בהקדם האפשרי העדים המרכזיים בתיק.