בש"פ 2805/08 עלאא עלי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) מיום 2.3.2008 בב"ש 1414/08 בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לשחררו מהמעצר בו הוא נתון עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות

1.

ביום 28.9.2007 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של רצח (לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), ניסיון לרצח (עבירה לפי סעיף 305(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין), עבירות בנשק (לפי סעיפים 144(א) ו-(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין) וקשר לפשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין).

2.

על פי האמור בכתב האישום, העורר, שני הנאשמים האחרים בכתב האישום - רביע מזעל וסאמי עלי - ואדם נוסף בשם קאסם פאיז עלי (להלן: קאסם ), נגדו הוגש כתב אישום נפרד, קשרו קשר לגרום למותו של מי מבני משפחת סוידאן, על רקע סכסוך משפחות בכפר עראמשה (המעורבים יכונו להלן: הנאשמים ). לפי עובדות כתב האישום, בשעות הבוקר המוקדמות של יום 12.8.2007 הצטיידו הנאשמים בשני אקדחים ונסעו ברכב - בו נהג העורר - עד שהגיעו לצומת בה ארבו להגעת מי מבני משפחת סוידאן. למקום הגיע רכב בו נהג המנוח, פארס סוידאן (להלן: המנוח ), עם שני בניו, ג'לאל ובילאל סוידאן. כשהבחינו הנאשמים ברכבו של המנוח, דלקו אחר רכבו ואז רביע מזעל וקאסם פתחו בירי לעבר הרכב, אשר לא פסק גם לאחר שהמנוח נפגע ורכבו עצר בצד הדרך. כתוצאה מהירי נגרם מותו של המנוח. המנוח נפגע מארבעה כדורים מתוך תשעה לפחות שנורו לעבר הרכב.

החלטתו של בית המשפט קמא

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביום 28.9.2007, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 24.10.2007 הסכימו ב"כ הצדדים למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובלבד שיהיה רשאי לבקש את שחרורו ממעצר מבלי שיהיה עליו להצביע על שינוי נסיבות. ביום 2.3.2008, ובעקבות בקשה שהגיש העורר לשחררו מן המעצר, דן בית המשפט המחוזי בבקשה למעצר עד תום ההליכים מתחילתה.

בית המשפט המחוזי קבע כי יש בידי המשיבה ראיות לכאורה שיש בהן די כדי להוכיח את אשמתו של העורר כמי שהיה שותף בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. ראיות אלה כוללות, בין היתר, הודאה של העורר בפני מדובב שהוכנס לתאו. עוד קבע בית המשפט קמא כי מעשיו של העורר מקימים את חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיפים 21(א)(1)(ג)(1) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בנוסף, ציין כי הנסיבות הקונקרטיות של המקרה מלמדות גם הן על מסוכנותו של העורר, אשר מקימה עילה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים. מאחר שמדובר באישום בעבירת רצח, ציין בית המשפט קמא כי לא שוכנע כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות מיוחדות או חריגות, המצדיקות שחרור של העורר לחלופת מעצר, ועוד ציין כי אינו סבור כי בחלופת מעצר יהיה כדי לאיין את המסוכנות הטמונה בעורר.

טענות העורר

4.

לטענת העורר, טעה בית המשפט קמא כאשר נעתר לבקשת המשיבה לעצור אותו עד תום ההליכים כנגדו. לטענתו, בית המשפט קמא התבסס על הודאת העורר בפני המדובב והודאתו של הנאשם 3, סאמי עלי, תוך התעלמות מטענות ההגנה לגבי שתי הודאות אלה. עוד טוען העורר, כי בית המשפט קמא התעלם ממכלול הראיות האחרות, תוך קבלת טענות מופרכות מצד המשיבה. לטענתו, שגה בית המשפט קמא בקבלו את כל טענות המשיבה כמקשה אחת, תוך התעלמות מן הבקיעים החמורים המתגלים בראיות לכאורה.

5.

העורר מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט קמא בהתעלמותו מדרך ניהול הדיון על ידי המשיבה, תוך פגיעה חמורה בזכויותיו החוקיות של העורר. לטענתו, שגה בית משפט בכך שקיבל "ראייה נוספת" אשר נוצרה בדיעבד לצורך הדיון המתנהל בפניו ובכך שלא נתן דעתו לעובדה כי לראייה הנוספת יש משקל אפסי, שכן אינה עומדת במבחן המציאות. ממשיך העורר וטוען כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו שהאליבי של העורר הופרך. לטענתו, קביעה זו התבססה על ה"ראייה הנוספת", אשר היא, כאמור, פסולה ומשקלה אפסי. לטענתו, בית המשפט קמא לא שקל כלל את טענותיו והתייחס לטענות המשיבה "ככזה ראה וקדש".

6.

לבסוף, טוען העורר כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא ראה לערוך הבנה בין העורר לבין שותפיו לעבירה על פי כתב האישום.

7.

גם בדיון שבפניי, מטבע הדברים, התרכזו טענותיו של ב"כ העורר, עו"ד א' ברדוגו, בסוגיית הראיות לכאורה, שהרי לא יכול להיות חולק כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר של מסוכנות - בין סטטוטורית ובין לאור נסיבות המקרה. בין היתר, טען ב"כ העורר כי,

בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, טענת האליבי של העורר לא נסתרה, שכן לא הוכח שהעורר לא היה בעבודה ביום האירוע. עוד מציין ב"כ העורר כי בניו של המנוח ציינו בהודעתם כי אנשים אחרים, שעליהם לא נמנה העורר, השתתפו באירוע, בניגוד לגרסת המשיבה. בשתי הודעותיו של בילאל, בנו של המנוח, ציין מפורשות מיהו היורה, אך לא ידע להגיד בוודאות מי היו הנוסעים הנוספים, ובכל מקרה, לא נקב בשמו של העורר. בנוסף, נטען כי בהודעתו השנייה במשטרה, שינה בילאל את גרסתו. על כן, טוען ב"כ העורר, כי העדים המרכזיים של התביעה "מביעים עמדה המזכה את העורר". עוד טען ב"כ העורר כי גרסת המשיבה נסמכת כולה על ההנחה - השגויה - כי כל משפחת עלי מסוכסכת עם משפחת סוידאן, בעוד למעשה רק "ענף" אחד מבני משפחת עלי מסוכסכים עם משפחת סוידאן, אותו "ענף" אשר אחד מבניו נפגע בירי שהתרחש יום לפני האירוע נשוא כתב האישום, אולם העורר אינו נמנה על "ענף" זה.

אשר לדברים שמסר העורר למדובב, ציין ב"כ העורר כי לא ניתן לדעת, בשלב זה, כיצד תודרך המדובב לפני כניסתו לתא.

בנוסף טען ב"כ העורר כי על פי המסורת הבדואית, מי שעשה מעשה כגון זה המיוחס לנאשמים, בורח מהכפר ושורפים את ביתו. אלא שמשפחת העורר לא ברחה מן הכפר וביתה לא נשרף (לעומת זאת, בתיהם של קסאם וסאמי עלי נשרפו).

ב"כ העורר ציין עוד כי בתיק העיקרי צפויים להעיד למעלה מ-100 עדים, כלומר הוא צפוי להימשך עוד זמן רב. בנסיבות האמורות, לטענת ב"כ העורר, יש לשחרר את העורר למעצר בית בתנאים מגבילים.

טענות המשיבה

8.

ב"כ המשיבה, עו"ד ז' אריאלי, טען כי ב"כ העורר מתעלם מהראיות המרכזיות בתיק, ובהן הודאתו של העורר עצמו בפני המדובב, אשר מלמדת על מעורבותו במעשה הירי. לטענתו, מהדברים שמסר העורר למדובב עולה כי העורר יודע פרטי פרטים על האירוע, לרבות סוג האקדח ששימש לירי ופרטים נוספים, אשר אדם שלא היה מעורב באירוע לא יכול היה לדעת אותם. נוסף להודאה בפני המדובב, ישנה הודעתו של סאמי עלי, אשר נקב בשמו של העורר כמי שנהג ברכב, וכך גם לדברי רביע מזעל. ב"כ המשיבה דוחה את ניסיונו של ב"כ העורר לטעון כי כביכול הנאשמים האחרים "תיאמו גרסאות" על מנת להפליל את העורר. אשר לטענת האליבי של העורר, מציין ב"כ המשיבה כי ישנם שלושה עדים הטוענים שביום האירוע העורר לא הגיע לעבודה, ובנוסף ראיות הנוגעות לאיכון הטלפונים הסלולאריים סותרות את טענתו של העורר, ולכן טענת האליבי של העורר מופרכת, לפחות בשלב לכאורי זה.

9.

אשר לטענות נגד הודעות בניו של המנוח, טען ב"כ המשיבה כי בנסיבות העניין, אין לייחס חשיבות רבה לעובדה שלא נקבו בשמו של העורר כמי שנהג ברכב: בילאל נסע בספסל האחורי, כאשר על החלון האחורי ישנו וילון, ומדובר באירוע קשה, מרדף שארך כקילומטר, במהלכו מצויים היו חיי היושבים ברכב בסכנה, ולפיכך אין לצפות מהם כי יזהו באופן וודאי את הנוסעים ברכב ממנו נורו היריות.

דיון והכרעה

10.

כפי שעולה מטענות הצדדים, סלע המחלוקת בענייננו נעוץ בשאלה האם בחומר החקירה שבידי התביעה גלומות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" של העורר, אשר רק בהתקיימן ניתן להורות על מעצרו. בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן: עניין זאדה ) דן בית משפט זה במהותן של "ראיות לכאורה" לצורך שלב המעצר עד תום ההליכים. בין היתר, צוין על ידי הנשיא א' ברק בעניין זאדה, כי "ראיה לכאורה" היא ראיה "אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי" (שם, עמ' 146), ובהמשך (עמ' 147):

"'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הן אפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות - בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר."

11.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהוצג לי, סבורני כי אכן קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, כלומר, כי קיים סיכוי סביר שהראיות הקיימות נגדו בשלב זה, לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, יש בכוחן להוכיח את אשמתו.

12.

ראיות לכאורה אלה, עניינן, בראש ובראשונה, שיחתו של העורר עם המדובב שהוכנס לתא המעצר, במהלכה מסר העורר למדובב פרטים "מפלילים", קרי, פרטים ומידע אשר יש להניח כי לא היו בידיעתו של אדם אשר לא היה מעורב באירוע הרצח, כגון סוג הנשק ומספר הנוסעים ברכב. העורר סיפר למדובב כי בשל אירוע ירי שאירע יום לפני הרצח, במהלכו נפגע אחד מבני משפחת עלי, רצו העורר ובני משפחתו "להחזיר את המכה" בתוך 24 שעות. כן סיפר העורר למדובב כי ביום האירוע לא הלך לעבודה, וכי הוא נהג ברכב בו נסעו הוא ושלושה נוספים. עוד סיפר העורר למדובב כי לאחר האירוע הציע קאסם כי ישרפו את הרכב בו נסעו, אולם העורר התנגד משום החשש שיהיה עשן ואז יידעו היכן הם נמצאים. בנוסף לאמור לעיל, במהלך חקירתו במשטרה לא היה לעורר הסבר לאן נעלם אקדחו.

אשר לטענת האליבי, על פי הגרסה שמסר בהודעותיו במשטרה, היה העורר בעבודה ביום הרצח, אולם טענת אליבי זו נסתרת, לכאורה, מעדותם של עובדי המפעל בו עובד העורר, אשר לדבריהם העורר לא הגיע לעבודה אותו יום.

13.

ראיות לכאורה נוספות להוכחת אשמתו של העורר הינן הודעותיהם של רביע מזעל וסאמי עלי, הנאשמים הנוספים, אשר מסרו בחקירתם כי העורר הוא זה שנהג ברכב בעת האירוע.

14.

אכן, ישנן עדויות נוספות בחומר החקירה אשר יש בהן כדי להחליש, במידת מה, את הראיות הקושרות, לכאורה, את העורר לאירוע הרצח, כגון עדותו של בנו של המנוח, ג'לאל סוידאן, אשר זיהה אדם אחר כמי שנהג ברכב. אלא שבשלב זה, איני סבור כי יש בראיה זו, כשלעצמה, כדי לגרוע מהמסקנה כי על פניו יש בחומר החקירה ראיות גולמיות העשויות להתפתח לתשתית עובדתית המרשיעה את העורר, וזאת על פי המבחנים שנקבעו בעניין זאדה . אחרי הכל, בנו של המנוח היה מצוי בסיטואציה מאיימת, בה נורות על רכבו יריות, כאשר הרכב ממנו נורו היריות נוסע במהירות וכאשר הוא עצמו מנסה להתחמק מהיריות. כמובן שאין בדברים אלה כדי לקבוע מסמרות בעניין משקלה של הודעה זו במסגרת ההליך העיקרי, ובית המשפט הדן במשפטם של הנאשמים הוא שיצטרך להכריע האם הוא נותן אמון בגרסתם של הנאשמים או בגרסתו של ג'לאל. לעניין זה יפים דבריו של כבוד הנשיא ברק בעניין זאדה (עמ' 151):

"המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות... אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'... השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אם יש בהן פוטנציאל ראייתי כזה, כי אז הן מהוות 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'."

15.

כאמור לעיל, הנני סבור כי בחומר הראיות הקיים בתיק החקירה קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, לצורך שלב זה של מעצר עד תום ההליכים.

16.

אשר לשאלת מסוכנותו של העורר, אף שדומה כי הדבר כלל אינו שנוי במחלוקת, מצאתי לנכון לציין כי המעשים המיוחסים לעורר, ואשר לביצועם קיימות ראיות לכאורה כאמור, מקימים עילת מסוכנות סטטוטורית, לפי סעיפים 21(1)(ג)(1) ו-(4) לחוק המעצרים, ולפיכך מתקיימת עילה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

17.

עתה נשאלת השאלה האם יש מקום להיעתר לבקשת העורר ולהורות על קבלת תסקיר מעצר בעניינו על מנת לבחון חלופה למעצרו. לשאלת בחינת חלופת מעצר כשעסקינן באישום בעבירת רצח יפים דבריה של כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בבש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 523, 526 (1997):

"אכן, רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי - דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, שהיא החמורה שבעבירות."

18.

דברים אלה חזרו ונשנו בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל: בש"פ 4349/00 מדינת ישראל נ' זגורי (לא פורסם, 6.7.2000); בש"פ 982/07 מדינת ישראל נ' אביסדריס (לא פורסם, 20.2.2007) ועוד). כמו בית המשפט קמא, אף אני סבור כי עניינו של העורר אינו נמנה על המקרים החריגים שבהם על אף שמדובר באישום ברצח, ניתן להסתפק בחלופת מעצר. העורר, כמי שלכאורה נהג ברכב ממנו נורו היריות שגרמו למותו של המנוח, נטל, לכאורה, חלק פעיל באירוע שהוביל למותו של אדם, ואין מקום להפחית מחומרת מעשיו או להבחין בינו לבין יתר הנאשמים. במעשים המיוחסים לו גלומה מסוכנות רבה, אשר לא תאויין במסגרת חלופת מעצר.

19.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.