בש"פ 6701/09 אמיר סרסור נ. מדינת ישראל

רקע והליכים

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת בוסתן) מיום 20.8.09 במ"ת 18769-06-09, בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים, בעבירת רצח.

ב.

ביום 23.6.09 הוגשו כתבי אישום ברצח נגד העורר, אחיו (מוניר) וגיסם (בהא - הנשוי לאחותם פאטמה) (להלן הנאשמים ). נטען, כי ביום 15.2.09 נדברו בני משפחתם של בהא

ופאטמה באשר לשמועות בדבר רומן שמתנהל בין פאטמה ובין מוהנד עיסא (להלן המנוח ). באותו ערב, כך נטען, הסיע העורר את הנאשמים האחרים ברכב גנוב אל תחנת דלק בה עבד המנוח, והם רעולי פנים. בהגיעם לתחנה ירו מוניר או בהא לעבר המנוח מספר יריות, מתוך כוונה להרגו. המנוח נפגע באורח קשה, ונפטר כעבור חודש בבית החולים. מהחלטת בית המשפט המחוזי נלמד, כי בעקבות ידיעות מודיעיניות סמוך לאחר נסיון הרצח, נעצרו השלושה ומסרו טענת אליבי. לאחר כיומיים שוחררו. לאחר מותו של המנוח התווספו ראיות חדשות,

שבעקבותיהן נעצרו הנאשמים בשנית (ביום 2.6.09) והוגשו נגדם כתבי אישום.

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. מוניר נעצר עד תום ההליכים בהסכמתו, אולם העורר ובהא טענו כי אין ראיות לכאורה למעצרם. ביום 20.8.09 קבע בית המשפט, כי קיימות ראיות לכאורה, והורה על מעצרם עד תום ההליכים. נומק, כי הודעות בהא במשטרה, שרידי דנ"א של מוניר שנמצאו ברכב, שרידי ירי שנמצאו על מוניר,

והפרכת האליבי של העורר, מעידים על כך שהנאשמים שהו ברכב ושהעורר נהג. נקבע, כי ממכלול הראיות עולה שהנאשמים היו מודעים להימצאותו של כלי הנשק ולכוונה לרצוח את המנוח. בהקשר העורר צוינה הגעתם של הנאשמים רעולי פנים לזירת האירוע, העלאתה לראשונה בבית המשפט של טענת העורר שלא היה מודע לקיומו של אקדח, שתיקתו בחקירה ואליבי שקרי שניתן.

ד.

בערר נטען, כי חל כרסום בראיות ואין בהן כדי להקים עילת מעצר; כי לא היתה לעורר כוונה להמית את המנוח; וכי התכנון המקורי של השלושה היה לתקוף את המנוח ולהכותו בידיהם. הוסף, כי אין ראיות המעידות על מודעותו של העורר להימצאותו של הנשק ברכב ולירי. הוסבר, כי העובדה שהנאשמים היו רעולי פנים איננה מעידה על מטרה לרצוח את המנוח, כי אם להכותו מבלי שיזוהו. לבסוף צוין, כי עברו הפלילי של העורר איננו מכביד, ולחובתו שתי הרשעות משנת 1999 ומשנת 2002. נוכח כל אלה, כך נטען, יש לבחון חלופת מעצר בעניינו .

ה.

בדיון הדגיש בא כוח העורר, כי קיימת תשתית ראייתית, לכל היותר, להוכחת עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, אך לא לעבירת רצח. נטען, כי מגירסת העורר ובהא עולה כי הם הופתעו מהירי, ולא צפו את פעולתו של מוניר. זאת ועוד, אין ראיה לכך שהעורר ידע שמוניר או בהא מצוידים באקדח. כך לא נכח העורר במפגש המקדים לאירוע, ולא נערכה שיחה בין השלושה בדרך מהבית עד זירת העבירה, בה יכול היה העורר ללמוד על הכוונה להשתמש באקדח. הוסף, כי פאטמה מסרה גם היא שמוניר אמר כי יכה את המנוח. הודגש, כי לעורר אין עבר מכביד, והתבקש תסקיר משלים. בא כוח המדינה הדגיש כי לעורר היתה שליטה על המתרחש – על העצירה מול הקרבן, ועל ההימלטות. כן נטען כי יש משקל למניע המשותף, ולעובדה שהשלושה הגיעו לזירת האירוע רעולי פנים. לכך מתווספים האליבי השקרי, והעדר גירסה מצד העורר בחקירה.

הכרעה

ז.

משנבדק קיומה של תשתית ראייתית

"המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל

ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי" (בש"פ 8087/95

(2) 133, 151 - הנשיא ברק; ההדגשה הוספה - א"ר).

אלה התקיימו כאן. מהודעתו של בהא עולה כי ברכב נכחו בשעת האירוע מוניר, העורר והוא עצמו, וכי העורר הוא זה שנהג ברכב (הודעה מיום 4.6.09). תמיכה לכך מצויה בשרידי הדנ"א שנמצאו ברכב, ובשרידי הירי שנמצאו על מוניר. עיקר המחלוקת נוגע למודעותו של העורר להימצאות האקדח ברכב ולכוונה לעשות בו שימוש. העורר והנאשמים האחרים הגיעו למקום עבודתו של המנוח ברכב גנוב, והם רעולי פנים. לכך קדמה התייעצות משפחתית, אשר לדבריה של פאטמה נכח בה גם העורר (הודעה מיום 7.6.09, עמ' 3), זאת בניגוד לדברי בהא. טענתו של העורר כי כלל לא היה מודע להימצאותו של אקדח ברכב הועלתה לראשונה במהלך הדיון בבית המשפט קמא, ואינה עולה מהודעותיו במשטרה, בהן בחר בשתיקה. זאת ועוד, טענת האליבי שמסר בתחילה נמצאה שקרית, ולכך מתווספת בחירת העורר בזכות השתיקה, כאמור, המחזקת את הראיות. דומה, כי די באלה כדי לבסס תשתית ראייתית להוכחת האישומים.

ח.

אחר כל אלה, שקלתי אם יש ללכת במקרה דנא עוד כברת דרך בגדרי סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, לפיו אין לתת צו מעצר - גם בהתקיים עילת מעצר, ובמקרה דנא ברי כי היא מתקיימת – אלא אם נוכח בית המשפט, כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". כפי שציין בא כוחו המלומד של העורר, שגם הצטייד בפסיקה, היו מקרים שבהם שוחררו נאשמים ברצח לחלופה, לאחר שהאפשרויות נבדקו; רצח מעיד על עצמו את מסוכנותו (בש"פ 2805/08

עלאא עלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם);

בש"פ 4349/00 מדינת ישראל נ' זגורי (לא פורסם); בש"פ 982/07 מדינת ישראל נ' אביסדריס (לא פורסם)).

ט.

בבש"פ 700/04 סבאח גרה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) נאמר (מפי השופט עדיאל) בנסיבות של רצח:

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: ההיבט האחד עניינו במעשה. במסגרת זו על בית המשפט לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים האם לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידים".

י.

אם מיישמים אנו את הדברים, ברי כי המדובר במעשה רע מכל רע, שותפות כנטען בעבירת רצח. ואמנם, אירע לעתים כי כשהמדובר ברצח הקרוי בשם המגונה והמטעה "על כבוד המשפחה", שלא צלח שירושו, נוכח המסוכנות הממוקדת ועם התמשכות הליכים זמן רב – שוחררו אנשים לחלופה; אך רצח הוא רצח הוא רצח, גם בדיני המעצרים, ולשם חלופה יש צורך בנסיבות מיוחדות ובאמון. משנקבעה במקרה זה על-ידי המחוקק חזקת מסוכנות, לפי סעיף 21 (א)(1)(ג) לחוק המעצרים עובר הנטל לנאשם להוכיח כי ניתן לתת בו אמון, הנחוץ לשם שחרור לחלופה. ואכן באים אנו לעושה ; כדי לשכנע כי מסוכנותו ניתנת להפגה עליו לשכנע ולהציג גירסה המעוררת אמון. במקרה דנא שמר העורר על שתיקה, והדבר עשוי לחזק את הראיות נגדו (ראו למשל סעיף 28 (א) סיפא לחוק המעצרים); ובנידון דידן תיתכן לכך נפקות בנסיבות, שכן גם אם זכותו לשתוק בחקירתו ולימים במשפטו, אין לומר שהרים את הנטל לשכנע באמינותו. על כן איני רואה מקום לחלופה ולהמשך הטיפול בתסקיר.

יא.

נוכח כל האמור, לא אוכל להיעתר לערר.